אד שירן, לדעת רבים כוכב הפופ הגדול בעולם בעת הנוכחית, רק רצה ביקש דבר פשוט – בלי פוליטיקה במופעי הענק שלו חובקי העולם. אבל היה מי שניסה לנצל את הפופולריות האדירה שלו כבמה אני ישראלי והתוצאה היתה עגומה – סיור ההופעות בוטל.
שירן המופלא היה חד משמעי: אנשים קונים כרטיס כדי לשמוע מוזיקה, לשיר, ליהנות ולברוח לשעתיים מהמלחמות ומהוויכוחים שמחכים להם.. אלא שמקלמור, הראפר האמריקני שהוזמן להשתתף בסיבוב ההופעות שלו, החליט שהבמה היא דווקא המקום לדבר על פלסטין. בתוך ימים הוא הוסר מהמשך הסיבוב, אמנים אחרים פרשו במחאה, בעלי אצטדיונים נכנסו לתמונה — ושירן מצא עצמו במרכזה של סערה פוליטית בדיוק מהסוג שממנו ניסה להתרחק.
הפיצוץ החל בשתי הופעות באצטדיון מטלייף בניו ג׳רזי. מקלמור, שהפך בשנים האחרונות לאחד הקולות הבולטים בתעשיית המוזיקה המזוהים עם המאבק הפלסטיני, לא הסתפק בשירים. הוא דיבר על עזה ועל הגדה המערבית, קרא ״Free Palestine״ וביצע את שיר המחאה שלו ״Hind’s Hall״. מבחינתו זו לא היתה פרובוקציה אלא המשך ישיר לקו שהוא מוביל כבר תקופה ארוכה: אמן שמחזיק מיקרופון מול עשרות אלפי בני אדם אינו אמור להתעלם ממה שהוא רואה כעוול.
אלא שהפעם הוא לא הופיע בסיבוב שלו. הוא היה אורח בסיבוב של אד שירן — וכאן בדיוק התנגשה תפיסת העולם שלו בזו של בעל הבית. שירן אינו טוען שלאמנים אסור להביע עמדות פוליטיות, והוא אף הבהיר שהוא מכבד את זכותו של מקלמור לומר את אשר על לבו. אבל מבחינתו יש הבדל בין הזכות לדבר לבין השאלה היכן עושים זאת. ההופעה שלו אמורה להיות מרחב מוזיקלי שבו אנשים המחזיקים בדעות מנוגדות יכולים לעמוד זה ליד זה ולשיר את אותם השירים.
התגובה בארצות הברית היתה מהירה. ארגונים פרו־ישראליים מחו, ורוברט קראפט, הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס ושל אצטדיון ג׳ילט במסצ׳וסטס, התנגד להופעת מקלמור במקום. קראפט, המזוהה שנים עם המאבק באנטישמיות ועם תמיכה בישראל, הבהיר כי מבחינתו הבעיה אינה עצם התמיכה בפלסטינים אלא התבטאויות של מקלמור שאותן הוא רואה כאנטישמיות. במקביל, לדברי שירן, אולמות נוספים אותתו שהמשך הופעותיו של מקלמור עלול לסכן הופעות עתידיות.
חברת ההפקה מסינה טורינג גרופ החליטה לבסוף להסיר את מקלמור משמונה הופעות. כאן נמצא פרט חשוב בפרשה: שירן טוען שההחלטה לא היתה שלו. החוזה של מקלמור היה עם חברת ההפקה, והיא שקיבלה את ההחלטה. אלא שבעיני מתנגדיו של שירן ההבחנה הזאת אינה פותרת אותו לחלוטין מן האחריות, משום שבסופו של דבר מדובר בסיבוב הנושא את שמו והוא המשיך להתקיים בלי מקלמור.
מקלמור מצדו לא חזר בו. הוא המשיך לעמוד מאחורי תמיכתו בפלסטינים והודיע על תרומה של מיליון דולר לסיוע לפלסטינים. עם זאת, הוא לא הפך את הפרשה למלחמה אישית בשירן ואף הדגיש את הכבוד והחברות ביניהם. זה אינו סיפור פשוט על שני כוכבים שהסתכסכו. זהו ויכוח עמוק יותר על תפקידו של אמן בתקופה שבה כמעט כל במה ציבורית הופכת לזירה פוליטית.
ואז התחיל כדור השלג. פיניאס, לוקאס גרהאם, ארון רואו וחברי להקת ביאוגה הודיעו שלא ימשיכו בהופעות שתוכננו עם שירן כאות הזדהות עם מקלמור. לפתע האיש שביקש למנוע מהפוליטיקה להשתלט על סיבוב ההופעות שלו גילה שהסיבוב עצמו הפך לסיפור פוליטי בינלאומי.
שירן ניסה להסביר את העיקרון שלו בפשטות: הקהל שלו לא קנה כרטיס לעצרת. הוא רוצה שאדם פרו־ישראלי, אדם פרו־פלסטיני ומי שאינו רוצה לעסוק בנושא בכלל יוכלו להיכנס לאותו אצטדיון וליהנות מאותם שירים. הוא גם הבהיר שהסבל בסכסוך הישראלי־פלסטיני מזעזע אותו ושהוא אינו אדיש למה שמתרחש. מבחינתו, הרצון להרחיק פוליטיקה מהבמה אינו הכרזה שאין לו מצפון או עמדה — אלא החלטה מקצועית לגבי מה אמורה להיות הופעה של אד שירן.
מבקריו רואים את הדברים אחרת. מבחינתם, ברגע שאמן פרו־פלסטיני מוסר מסיבוב בעקבות דבריו, כבר אי אפשר לטעון שהאירוע נשאר מחוץ לפוליטיקה. הם מזכירים גם ששירן עצמו השתתף בעבר באירועים למטרות ציבוריות, ובהם מופע התרמה למען נפגעי המלחמה באוקראינה. הטענה שלהם פשוטה: אמן אינו יכול להחליט שפוליטיקה קיימת רק כשהיא נכנסת לבמה מכיוון שאינו רוצה בו.
ומנגד ניצבת שאלה לא פחות לגיטימית: האם כל כרטיס להופעה הפך גם לכרטיס להרצאה פוליטית? אדם שמגיע לשמוע את ״Shape of You״ או ״Perfect״ לא בהכרח רוצה שמישהו יסביר לו מה לחשוב על עזה, ישראל, טראמפ, אוקראינה, הגירה או כל סוגיה אחרת. בעולם שבו הפוליטיקה כבר נמצאת בטלפון, בטלוויזיה, ברשתות החברתיות, במקום העבודה ובשולחן המשפחתי, יש אנשים המבקשים דווקא מהמוזיקה להיות המקום היחיד שבו אפשר לכבות אותה לשעתיים.
מאחורי העימות הערכי נמצא גם עסק עצום. סיבוב אצטדיונים בינלאומי אינו זמר עם גיטרה. הוא מפעל המעסיק מאות ולעיתים אלפי עובדים, חברות הפקה, אנשי במה, טכנאים, נהגים, מאבטחים ועובדים מקומיים. עשרות אלפי צופים מזמינים מלונות וטיסות סביב כל הופעה. כאשר בעל אצטדיון מאיים שלא לארח אירוע, ההחלטה אם להתעקש על הופעתו של אמן מסוים יכולה להפוך בתוך רגע לוויכוח ששווה מיליוני דולרים.
וזה בדיוק מה שהופך את פרשת שירן־מקלמור למעניינת הרבה יותר מעוד מריבה בעולם הבידור. היא מציבה זו מול זו שתי תפיסות שכמעט אינן יכולות לדור יחד: מקלמור אומר שהבמה מעניקה לאמן כוח ולכן מחייבת אותו להשתמש בו; שירן אומר שהבמה שלו נועדה למוזיקה ושדווקא בעולם מפולג הוא רוצה להשאיר מקום אחד שבו הקהל אינו נדרש לבחור צד.
האירוניה מושלמת. אד שירן ניסה להוציא את הפוליטיקה מהמופע — ובתוך ימים הפך הניסיון הזה עצמו לסיפור פוליטי בינלאומי. הוא רצה שהקהל ידבר על השירים; עכשיו כולם מדברים על פלסטין.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
