משהו עמוק ומסוכן משתנה ביחסו של העולם המערבי לישראל. במשך שנים אפשר היה להתייחס לגינויים, להחלטות באו״ם ולמחאות באירופה כאל רעש רקע מדיני. ישראל ספגה, מחתה — והמשיכה הלאה. עכשיו המילים מתחילות להפוך לחוקים, איסורי סחר, מגבלות על חברות, סנקציות ומנגנונים כלכליים שעלולים, אם יתרחבו, להגיע הרבה מעבר להתנחלויות ולפגוע בכיסו וברמת חייו של הישראלי עצמו.
המסר איננו אולטימטום רשמי לבוחר הישראלי להחליף את נתניהו. שום ממשלה מערבית אינה אומרת לישראלים במי להצביע. אבל הצטברות הצעדים ערב הבחירות בישראל יוצרת איתות שקשה להתעלם ממנו: אם המדיניות הנוכחית תימשך, חלק גדל והולך מן המערב מתכוון לגבות עליה מחיר.
הביטוי החריף ביותר לכך הגיע השבוע מבריטניה. שר החוץ אד מיליבנד נשא בוועידת מפלגת הלייבור בליברפול נאום יוצא דופן בחריפותו. הוא פנה למיליוני הבריטים שמחו נגד המלחמה בעזה ואמר להם למעשה: שמענו אתכם — צדקתם. מיליבנד אמר כי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר היתה רצחנית וראויה לגינוי, התחייב להיאבק באנטישמיות והדגיש שבריטניה מכירה באיומים על ישראל ומתנגדת למבקשים להשמידה. ואז ביצע את התפנית: לדבריו, כל אלה אינם יכולים להצדיק את הסבל שממשלת נתניהו, כהגדרתו, גרמה לפלסטינים בעזה ובגדה.
שר החוץ הבריטי דיבר על מה שכינה ״טיהור אתני״ שמבצעים מתנחלים קיצונים בגדה, על ראיות לפשעי מלחמה בעזה ועל הכיבוש. אבל המשפט החשוב ביותר בנאומו היה ההבטחה להתאים מעשים למילים. וזה כבר סיפור אחר לגמרי. בריטניה אינה מסתפקת עוד בגינוי. היא החליטה לאסור יבוא מוצרים מההתנחלויות ופועלת נגד שירותים, מימון ופעילויות המסייעים להרחבתן. לפי נאומו של מיליבנד והצעדים שכבר הציגה ממשלתו, לונדון מבקשת להפעיל לחץ לא רק על המוצר המוגמר אלא גם על המעטפת הכלכלית המאפשרת את הפעילות בהתנחלויות.
מיליבנד גם טרח להפריד בין הישראלים לבין ממשלתם. מבחינתו, המחלוקת היא עם מדיניות ממשלת נתניהו ולא עם אזרחי ישראל. דווקא ההבחנה הזאת צריכה לעניין במיוחד את הישראלי שילך לקלפי בחודש הבא.
בהולנד זה כבר לא איום — זה חוק. מאז 22 בספטמבר אסור במדינה לייבא, לרכוש או למכור מוצרים שמקורם בהתנחלויות שהולנד מגדירה בלתי חוקיות. אסור גם לספק שירותי תיווך למסחר כזה או לנסות לעקוף את האיסור. וההולנדים לא הסתפקו ביבואנים וברשתות שיווק. על פי הנחיות המכס ההולנדי, האיסור חל אפילו על מוצר הנמצא במזוודתו הפרטית של תייר. אין זה משנה אם הוא נקנה לשימוש אישי, התקבל במתנה או נרכש כמזכרת. אם המכס מזהה מוצר אסור, ניתן למסור אותו מרצון; אם הנוסע מסרב, המכס רשאי לתפוס אותו ולערוך דו״ח שיועבר לרשויות.
חשוב לדייק: הולנד אינה מחרימה את מדינת ישראל. האיסור אינו חל על מוצרים שמקורם בישראל בתוך הגבולות המוכרים על ידי הולנד. כרגע הקו עובר בהתנחלויות. אבל החשיבות הגדולה אינה רק במה שהולנד אוסרת היום — אלא בתקדים שנוצר. מדינה מערבית כבר הפכה התנגדות למדיניות ישראלית לחוק מסחרי ממשי הנאכף במכס.
והולנד כבר אינה לבד. בתחילת ספטמבר פרסמו שרי החוץ של קנדה ושל 11 מדינות אירופיות — בריטניה, צרפת, דנמרק, פינלנד, איסלנד, אירלנד, נורווגיה, פולין, פורטוגל, ספרד ושוודיה — הודעה משותפת המבהירה כי הן מתכוונות להנהיג הגבלות לאומיות, לתמוך בהגבלות אירופיות על הסחר עם ההתנחלויות או שוקלות באופן פעיל צעדים כאלה ואחרים. בריטניה, צרפת וקנדה הודיעו במפורש על איסור יבוא של מוצרי התנחלויות, והזכירו צעדים שכבר ננקטו במדינות אחרות ובהן אירלנד, ספרד, הולנד, נורווגיה ובלגיה.
זו כבר אינה מדינה אחת. זהו גוש מתהווה של מדינות מערביות שאינן מסתפקות עוד באמירה שהן מתנגדות להתנחלויות — אלא מחפשות דרכים להפוך את ההתנגדות למדיניות כלכלית. והבעיה מבחינת ישראל היא שמרגע שמדינה אחת בונה את המנגנון המשפטי, המדינה הבאה אינה צריכה להמציא אותו מחדש. אפשר להעתיק, להרחיב ולהחמיר.
היום אלה תמרים, יין, מוצרי מזון או סחורות אחרות מההתנחלויות. מחר השאלה עלולה להיות מי מימן את המפעל, מי ביטח אותו, מי הוביל את הסחורה, איזה בנק העמיד אשראי ואיזו חברה בינלאומית העניקה לו שירותים. וכאן מגיע החלק המטריד באמת.
משרד זכויות האדם של האו״ם הרחיב בימים האחרונים את מאגר החברות המעורבות, על פי הקריטריונים שלו, בפעילות הקשורה להתנחלויות. לפי האו״ם, המאגר כולל עכשיו 214 חברות מ־11 מדינות, לאחר שנוספו 61 וחמש הוסרו בעקבות בדיקה מחודשת. רובן הגדול ישראליות. במאגר נמצאות גם חברות בינלאומיות מוכרות, ולצדן חברות ישראליות מתחומי החקלאות, האנרגיה, התיירות, התחבורה, התשתיות, הנדל״ן והשירותים. ויש בו גם פעילות בנקאית ופיננסית.
צריך להדגיש: הרשימה של האו״ם אינה סנקציה. אין משמעותה הקפאת חשבונות, החרמת רכוש או איסור אוטומטי לסחור עם חברה המופיעה בה. האו״ם עצמו מבהיר שאין מדובר בהליך שיפוטי. ישראל דוחה את המאגר ומגדירה אותו כלי פוליטי של גוף מוטה המבקש לפגוע בחברות הפועלות כחוק מבחינתה. אבל בעולם העסקים יש הבדל קטן מאוד בין ״אין איסור״ לבין ״יש סיכון״.
מנהל השקעות בלונדון, דירקטוריון בפריז או מחלקת הציות של בנק בניו יורק אינם חייבים להמתין לחוק האוסר עליהם עסקה. די שהעסקה הופכת למסובכת משפטית, רגישה ציבורית או מסוכנת מבחינת המוניטין — ולעיתים קל יותר פשוט לוותר עליה. וזו בדיוק הסיבה שהבנקים צריכים להדליק בישראל אור אדום. האו״ם מונה בין הפעילויות הנבדקות גם פעולות בנקאיות ופיננסיות המסייעות לפיתוח, להרחבה או לתחזוקה של ההתנחלויות, לרבות הלוואות לדיור ולפיתוח עסקים.
נכון להיום אין בכך כדי לנתק בנק ישראלי ממערכת הבנקאות הבינלאומית. אין שום בסיס לטעון שהעברות הכספים לישראל עומדות להיעצר מחר בבוקר. אבל אם מדינות מערביות יתחילו בעתיד להפוך חלק מן העקרונות האלה לחקיקה מחייבת, הבעיה כבר לא תהיה בקבוק יין שנתקע בנמל. היא עלולה להגיע לאשראי, להשקעות, לביטוח, למימון עסקאות וליחסים בין בנקים ישראליים למוסדות פיננסיים בעולם. זה כבר כסף גדול. וזה כבר נוגע לכולם.
הסכנה האמיתית היא אפקט הדומינו. חרם כלכלי כמעט לעולם אינו מתחיל ביום אחד שבו העולם מכריז שמדינה מסוימת מוחרמת. הוא מתחיל קטן: מוצר אחד, אזור אחד, חברה אחת. אחר כך עוד מדינה מצטרפת, עוד קרן השקעות בוחרת שלא להסתבך, עוד תאגיד בינלאומי מעדיף יעד אחר, עוד בנק מוסיף שכבת בדיקות ועוד חברת ביטוח מעלה מחיר. ואז מה שהיה פעם ויכוח מדיני הופך לעלות כלכלית.
ישראל עדיין רחוקה מאוד מתרחיש של בידוד בינלאומי כולל. יש לה קשרים כלכליים, מדעיים וביטחוניים עמוקים עם ארצות הברית, אירופה ומדינות רבות נוספות. היא מעצמת טכנולוגיה, יצואנית ביטחונית גדולה ומדינה שהמערב זקוק לה בתחומים רבים. אבל גם היתרונות האלה אינם פוליסת ביטוח בלתי מוגבלת.
ישראל אינה איראן ובוודאי שאינה צפון קוריאה. ההשוואה אינה בין המשטרים, הכלכלות או החברות. ההבדלים עצומים. ההשוואה נוגעת לדבר אחד בלבד: מי משלם בסופו של דבר את מחיר הבידוד. שנים של סנקציות, מגבלות פיננסיות, בריחת השקעות וקושי לסחור עם העולם אינן מענישות רק נשיאים, שרים או גנרלים. הן מחלחלות מטה אל הציבור.
האזרח משלם במטבע חלש יותר, במוצרים יקרים יותר, בפחות השקעות, בפחות מקומות עבודה ובפחות אפשרויות. מנהיגים יכולים לנאום על עמידה איתנה מול העולם. האזרח משלם בסופרמרקט.
וזו בדיוק הנקודה שהישראלים צריכים להבין לקראת הבחירות בחודש הבא. אין ממשלה מערבית שאומרת לישראלים: העיפו את נתניהו. זו אינה עובדה, ואין צורך להמציא אותה. המסר הממשי מטריד מספיק גם בלעדיה. מדינות מערביות אומרות לישראל בגלוי: אם תימשך המדיניות שאנו רואים כהרחבת ההתנחלויות, סיפוח בפועל, אלימות מתנחלים ופגיעה באפשרות להקמת מדינה פלסטינית — אנחנו מוכנים לעבור ממילים למעשים. והמעשים מתחילים להיות כלכליים.
לכן הישראלי המצביע בחודש הבא אינו בוחר רק בין נתניהו, איזנקוט, בנט, לפיד או כל מועמד אחר. הוא גם בוחר איזו מדיניות תנהל הממשלה הבאה — וייאלץ לחיות עם האופן שבו העולם יגיב אליה. אפשר לחשוב שהעולם טועה. אפשר לחשוב שהוא צבוע. אפשר לטעון שהוא מפלה את ישראל ומתעלם מפשעים חמורים בהרבה במקומות אחרים. אבל אי אפשר לבטל את העובדה שהכיוון משתנה.
הולנד כבר חוקקה. בריטניה כבר עברה מגינוי לצעדים. צרפת וקנדה מצטרפות. 11 מדינות אירופיות מתייצבות סביב מהלך משותף. האו״ם מרחיב את מאגר החברות ל־214 ומכניס לתוך הדיון גם את המערכת הפיננסית. כל אחד מהאירועים האלה לבדו מוגבל. הסיפור המפחיד הוא שהם מתחילים להתחבר.
העולם המערבי אינו רשאי לבחור עבור הישראלים את הממשלה שלהם — והוא גם אינו מנסה לעשות זאת במפורש. אבל הוא מאותת לישראל בצורה הולכת ומתחדדת: אתם תבחרו את הממשלה ואת המדיניות שלכם. אנחנו נבחר אם לסחור איתה, להשקיע בה ולשתף איתה פעולה.
וזה אולי אחד הנתונים החשובים ביותר שהישראלי צריך לקחת איתו לקלפי. כי ממשלות מתחלפות, מנהיגים הולכים ונאומים נשכחים. את החשבון שהם משאירים אחריהם משלמים בסופו של דבר האזרחים.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
