החרמות והלחצים הכלכליים נגד ישראל, כמחאה על מדיניות ממשלת נתניהו כלפי הפלסטינים, מתרחבים, מעמיקים וצוברים תאוצה מדאיגה. בסוף השבוע נוספו 61 חברות לרשימה השחורה של משרד זכויות האדם של האו״ם וחמש הוסרו ממנה. המאגר כולל עתה בדיוק 214 חברות מ־11 מדינות, רובן ישראליות — ובהן כמה מהחברות הגדולות, המוכרות והחשובות במשק הישראלי.
הרשימה עוסקת בחברות שלטענת משרד זכויות האדם של האו״ם מעורבות בפעילות עסקית הקשורה להתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. ישראל דוחה את המאגר ורואה בו מנגנון פוליטי מפלה שנועד לפגוע בחברות הפועלות כחוק מבחינתה.
חשוב להבהיר: הרשימה כשלעצמה אינה סנקציה, אינה פסק דין ואינה מחייבת כיום מדינה, בנק או חברה כלשהם להחרים את הגופים המופיעים בה. אבל מי שמסתפק בכך מפספס את הסיפור הגדול.
הסכנה איננה רק במה שהרשימה עושה היום, אלא במה שממשלות, בנקים, קרנות השקעה, חברות ביטוח, גופי רכש ותאגידים בינלאומיים יכולים לעשות באמצעותה מחר. מדינות אינן חייבות להמתין להחלטה נוספת של האו״ם. בכל מועד שיבחרו הן יכולות, בכפוף לדין המקומי שלהן, להפוך את הרשימה או חלק ממנה לבסיס לחקיקה, לתקנות, להגבלות סחר או לסנקציות.
האפשרות הזאת כבר אינה תיאורטית לחלוטין. בריטניה, צרפת וקנדה כבר נקטו צעדים נגד יבוא מן ההתנחלויות, ומדינות נוספות באירופה הודיעו על תמיכה או בחינה של הגבלות סחר הנוגעות להתנחלויות.
קרן פנסיה יכולה להחליט שלא להשקיע בחברה המופיעה ברשימה. בנק יכול להקשיח תנאי אשראי. רשת שיווק יכולה להעדיף ספק אחר. רשות מקומית יכולה לשנות את כללי הרכש. תאגיד בינלאומי יכול להגיע למסקנה שהתקשרות עם חברה ישראלית מסוימת כרוכה מבחינתו בסיכון משפטי, רגולטורי או תדמיתי שאינו כדאי לו.
הפצצה הפיננסית מסתתרת בבנקים
וזו הנקודה החמורה ביותר בכל הסיפור.
המאגר כולל שורה של בנקים ישראליים מרכזיים, ובהם בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק מזרחי־טפחות, הבנק הבינלאומי ובנק ירושלים.
היום אין פירוש הדבר שהבנקים האלה מנותקים מן העולם. רחוק מכך. אבל אם מדינה כלשהי תחליט בעתיד להפוך את רשימת האו״ם לסנקציה פיננסית מחייבת, הפגיעה האפשרית כבר אינה דומה לחרם על יקב, מפעל או מוצר מסוים.
הבנקאות היא מערכת הדם של הכלכלה.
חרם על יקב פוגע ביקב. חרם על מפעל פוגע במפעל ובעובדיו. פגיעה בקשר שבין בנקים ישראליים למערכת הבנקאות העולמית עלולה לחלחל כמעט לכל ענף ולכל אזרח.
בתרחיש חמור של סנקציות פיננסיות, בנקים במדינות שיאמצו אותן עלולים להידרש להגביל או להפסיק קשרים עם בנקים ישראליים שעליהם יחולו ההגבלות. הדבר עלול לפגוע בהעברות כספים מישראל ואליה, בתשלומים לספקים, בקבלת כספים מלקוחות בחו״ל, במימון עסקאות ובפעילות השוטפת של יבואנים ויצואנים.
אם ההגבלות יורחבו גם לחברות תשלומים ולמערכות סליקה, עלולה להיפגע גם האפשרות להשתמש בכרטיסי אשראי ובאמצעי תשלום ישראליים במדינות הרלוונטיות. זה אינו המצב כיום — אבל בתרחיש קיצוני של סנקציות רחבות המשמעות עלולה להגיע אפילו לאזרח ישראלי המבקש לבצע רכישה קטנה בחו״ל.
ומשם כדור השלג עלול להתגלגל במהירות: יבוא ויצוא, תיירות, תעופה, רכישת כלי רכב, מכונות תעשייתיות, ציוד וחומרי גלם, מסחר מקוון, השקעות ופעילותן הבינלאומית של חברות ישראליות.
ולא חייבים להגיע אפילו לאיסור מוחלט. די בכך שבנק אירופי יחשוש שעסקה מסוימת חושפת אותו לסיכון משפטי או רגולטורי. מחלקת הציות שלו יכולה להכביד בדיקות, לדרוש מסמכים נוספים, לעכב העברות או פשוט להחליט שהעסקה אינה שווה את הסיכון.
לכן הכללת הבנקים ברשימה היא נקודת התורפה המסוכנת ביותר. המאגר של האו״ם עדיין איננו חרם פיננסי. אבל אם מדינות יהפכו אותו בעתיד לבסיס לסנקציות מחייבות, הנזק האפשרי כבר אינו נקודתי — הוא עלול להגיע היישר למחזור הדם של הכלכלה הישראלית.
הרשימה חוצה כמעט את כל המשק
כשקוראים את השמות מבינים שהמאגר כבר אינו אוסף של חברות שוליות הפועלות מעבר לקו הירוק. הוא מגיע אל ענפים מרכזיים במשק הישראלי.
בבנקאות ובפיננסים: בנק הפועלים, בנק לאומי, בנק דיסקונט, בנק מזרחי־טפחות, הבנק הבינלאומי ובנק ירושלים.
בתקשורת: בזק, פלאפון, סלקום, פרטנר ו־HOT.
בקמעונאות ובמזון: שופרסל, רמי לוי, מאפיות אנג׳ל ותנובה.
בתחבורה ובתשתיות: אגד, דן, קווים, סופרבוס, תעבורה ורכבת ישראל.
בבנייה, בנדל״ן ובתשתיות: אשטרום, שיכון ובינוי, שפיר, דניה, אלוני חץ ולסיכו.
באנרגיה ובדלק: פז, דלק, דור אלון, סונול, אנרג׳יקס ומשק אנרגיה.
גם מקורות מופיעה במאגר.
בחקלאות ובתעשייה נוספו בעדכון הנוכחי שמות בולטים במיוחד ובהם נטפים, אדמה פתרונות לחקלאות, חיפה טכנולוגיות דישון, הדיקלאים ומשתלות חישתיל.
גם ענף היין הישראלי זוכה לנוכחות משמעותית: יקב טפרברג, יקבי ירושלים, יקבי גוש עציון, יקב פסגות, יקב שילה, יקב תניא ויקבי הברון, לצד יקבים נוספים.
ברשימה החדשה נמצאות גם ממן מסופי מטען, מחלבת סוסיא ואפריקה ישראל השקעות.
והרשימה נמשכת בחברות המוכרות פחות לציבור הרחב ובהן אגריפוד מרקטינג, אול־אין טרייד ישראל, ארזה יקב, כרמל קורפ, קומפוסט אור, דשן הצפון, אלע״ד–אל עיר דוד, ידידי עיר דוד, גדות אגרו, דשנים גת, יקב גת שומרון, חוות גבעות עולם, גרינט מיחזור וטיפול בפסולת, גרין־אויל אנרגיה, הגיחון, המשביר לחקלאי, היובל, ג׳ו גורמה קפה, צמחי נהר הירדן, קירור הבקעה, ארץ זית–משק אחיה, אן.אס שירותי מים ואחזקה, אורגד, מאפיית רוסטיק, שפע פרנצ׳ייז, ת.מ.מ תעשיות מיחזור משולבות, חוות פטריות תקוע, טראלייט, חוות התמר הזהוב, תנופה פתרונות תחבורה, טופ חממות, טיירק, זבר סולאר, זורגאניקה ואס.אם ואלי פירות וירקות.
המאגר אינו ישראלי בלבד. מופיעות בו חברות מעשר מדינות נוספות. בין השמות הבינלאומיים המוכרים שנכללים במאגר נמצאות Airbnb, Booking.com, Expedia, TripAdvisor ומוטורולה סולושנס, לצד חברות זרות נוספות. בעדכון החדש נוספה, בין היתר, חברת הלוגיסטיקה הספרדית Salvat Logistica.
בסך הכול מדובר כעת ב־214 חברות מישראל, דרום אפריקה, סין, ארצות הברית, לוקסמבורג, הולנד, ספרד, צרפת, בריטניה, גרמניה ומקסיקו.
וזה עדיין לא בהכרח סוף הרשימה
המספר 214 מדויק להיום — אבל אין פירוש הדבר שהמאגר נסגר.
במסגרת תהליך העדכון האחרון נותרו מאות חברות לבחינה. האו״ם אינו בודק את כולן בבת אחת, ולכן חברות נוספות עשויות להיכלל בעדכונים עתידיים אם יימצא שהן עומדות בקריטריונים שקבע.
גם חברות יכולות לצאת מן המאגר: בעדכון הנוכחי הוסרו חמש לאחר שנקבע כי הפעילות שבגללה נכללו בו בעבר הסתיימה. כלומר, מדובר במאגר חי המשתנה בהתאם לבדיקות שמבצע משרד זכויות האדם.
למה חברה נכנסת לרשימה?
חשוב לדייק: הופעת חברה במאגר אינה הרשעה בעבירה ואינה קביעה שכל פעילותה פסולה.
האו״ם בוחן סוגים מוגדרים של פעילות הקשורים להתנחלויות — ובהם בנייה והרחבה, אספקת ציוד, שירותי תחבורה ותשתיות, שירותים בנקאיים ומימון, ציוד מעקב וזיהוי, שימוש בקרקע ובמשאבי טבע ופעילויות מסחריות נוספות.
לכן בנק יכול להופיע לצד יקב, חברת אוטובוסים לצד חברת תקשורת ואתר להזמנת מלונות לצד חברת בנייה. הסיבה להכללת כל אחת מהחברות אינה בהכרח זהה.
מבחינת ישראל, הבעיה החמורה יותר מתחילה כאשר ההבחנה הזאת נעלמת בחו״ל. חברה יכולה להיכלל בגלל פעילות מסוימת הקשורה להתנחלויות, אבל בעיני משקיע, צרכן או מנהל רכש מעבר לים היא עלולה להפוך בפשטות ל״חברה ישראלית הנמצאת ברשימה השחורה של האו״ם״.
וכשהמעגל מתרחב — הוא כבר אינו נעצר בכסף
אין צורך בהחלטת ממשלה כדי שאמן יבטל הופעה בישראל. אין צורך בסנקציה רשמית כדי שפסטיבל יוותר על יוצר ישראלי, אוניברסיטה תקפיא שיתוף פעולה, מארגן כנס יבחר מדינה אחרת, קבוצת ספורט תעמוד בפני לחץ להחרים מפגש עם ישראלים או תייר יחליט לבלות את החופשה הבאה שלו במדינה אחרת.
אותו תהליך יכול להגיע לחברות הייטק, מוסדות אקדמיים, אמנים, ספורטאים, מלונות, חברות תעופה, יבואנים, יצואנים וענף התיירות.
זה ההבדל בין סנקציה רשמית לבין שחיקה כלכלית. סנקציה נכתבת בחוק ואפשר למדוד אותה. שחיקה מורכבת מאלפי החלטות פרטיות — משקיע שלא קנה מניה, לקוח שבחר מוצר אחר, זמר שלא הגיע, כנס שעבר למדינה אחרת ותייר שביטל חופשה.
כל החלטה קטנה. ביחד — הסיפור כבר אחר לחלוטין.
עוד חברה שנכנסת לרשימה. עוד קרן שמושכת השקעה. עוד בנק שמקשיח תנאים. עוד רשת שמוותרת על ספק ישראלי. עוד אמן שמבטל. עוד אוניברסיטה שמקפיאה קשרים. עוד כנס שעובר למדינה אחרת. עוד תייר שמעדיף יעד אחר.
כל אחד מהאירועים האלה לבדו אינו אסון כלכלי. אבל כאשר מאות ואלפי החלטות כאלה מתחברות זו לזו — התוצאה כבר עלולה להפוך לבעיה כלכלית לאומית.
הרשימה השחורה של האו״ם עדיין איננה סנקציה כלכלית כוללת נגד ישראל. הסכנה הגדולה היא האפשרות שהיא תשמש בעתיד תשתית לצעדים מחייבים — חברה אחרי חברה, בנק אחרי בנק, עסקה אחרי עסקה ותחום אחרי תחום. ואם מדינות יחליטו בכל מועד שיבחרו להפוך את הרשימה הזאת לחוק או לבסיס לסנקציות, מה שנראה היום כאיום מוגבל עלול להפוך במהירות לבעיה כלכלית לאומית מן המעלה הראשונה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
