דילוג לתוכן
מבזקים
יום ראשון, 9 באוגוסט 2026

איראן מקצינה את דרישותיה וטראמפ שוקל להכריז על ״סיום המלחמה״ ובכך לקבע את תבוסת ארה״ב וישראל

Screenshot
Screenshot

זה היה צפוי. הכישלון המהדהד של מלחמת טראמפ – נתניהו באיראן ה ף את איראן למה שהיא בעצמה לא שיערה אף לא בחלומותיה הוורודים ביותר. פתאום הפך נצמד דונלד-ביבי את משמרות המהפכה לאימפריית ענק צבאית. כלכלית, אסטרטגית וחברתית בעלת שידרוג מדהים.

הטמאיקאים הפסידו בכל מלחמותיהם מאז מלחמת העולם השנייה אבל ביזיון כמו זה שאליו הוליך טראמפ ייזכר לדורי דורות לדראון עולם. האמריקאים עוד יוכלו להתמודד עם זה כי אימפריות קמות ונופלות אבל המקו נותר על כנו. ישראל לעומת זאת נקלעת בשל מחדלי נתניהו למצוקה קיומית חסרת תקדים. אבל זה כבר סיפור אחר.

מתרגז בחדשה האחרונה: איראן מקצונה את דרישותיה: הורמוז הפך לקלף המיקוח הגדול — וטהרן דורשת עכשיו הרבה יותר מהסכם גרעין. הרן מעלה היום פומבית את המחיר. אחרי חודשים של מלחמה, תקיפות, משא ומתן מקוטע והמאבק על מצר הורמוז, טהרן מרחיבה את רשימת התנאים שהיא מציבה בפני ארצות הברית — וכעת כבר ברור שהמשא ומתן מבחינתה אינו עוסק רק בתוכנית הגרעין.

הדרישות האיראניות נוגעות עכשיו למבנה האזור כולו: הסרת הסנקציות, שחרור נכסים איראניים מוקפאים, פיצויים על נזקי המלחמה, התחייבות שלא לתקוף שוב את איראן, הפסקת הפעילות הצבאית האמריקנית נגדה ונגד בעלי בריתה — ובעיקר הסדרה חדשה של מעמדה במצר הורמוז.

זהו שינוי מהותי במשא ומתן.

במקום שאיראן תעמוד מול דרישות אמריקניות לפירוק או הגבלה דרמטית של תוכנית הגרעין, ויתור על מלאי האורניום המועשר ופיקוח בינלאומי מחמיר, טהרן מנסה להפוך את השולחן: מבחינתה, לא רק היא צריכה לתת משהו כדי להגיע להסכם. עכשיו גם וושינגטון נדרשת לשלם מחיר מדיני, כלכלי ואסטרטגי.

שש דרישות — והורמוז במרכז

ההתפתחות האחרונה הגיעה כאשר מוחמד באקר זולקאדר, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, הציב שורת תנאים להחזרת התנועה במצר הורמוז למתכונת מלאה.

ברשימה האיראנית נכללים סיום הלחימה והפעילות הצבאית נגד איראן, נסיגה של הכוחות האמריקניים המאיימים עליה, הסרת הסנקציות, שחרור נכסים איראניים מוקפאים בחו״ל ותשלום פיצויים על נזקי המלחמות.

טהרן דורשת בנוסף הפסקת איומים כלפיה ומבקשת לקשור את הסדר הקבע גם להפסקת הלחימה בזירות שבהן פועלים גורמים המזוהים עמה באזור.

זה כבר אינו משא ומתן טכני על מספר הצנטריפוגות.

איראן מנסה לנהל משא ומתן על מאזן הכוחות האזורי שאחרי המלחמה.

והקלף הגדול ביותר שלה הוא מצר הורמוז

כאן נמצאת נקודת הכוח האיראנית.

טהרן הבינה שבידי ארצות הברית נמצאים יתרונות צבאיים וכלכליים עצומים, אבל בידיה נמצא אחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של הכלכלה העולמית.

מצר הורמוז הוא המעבר הימי המחבר את המפרץ הפרסי לים הערבי ומשם לשווקים העולמיים. דרכו עוברים חלק משמעותי מהנפט והגז הנסחרים בעולם.

לכן השליטה המעשית בתנועה במצר מעניקה לאיראן דבר שהיה חסר לה במשך שנים של סנקציות: מנוף לחץ המסוגל לגרום נזק לא רק לאיראן ולאויביה אלא גם למדינות שאינן מעוניינות כלל להיות מעורבות במלחמה.

המסר האיראני פשוט: אם אתם רוצים שהמסחר העולמי יחזור להתנהל בביטחון, תצטרכו לדבר איתנו גם על התנאים שלנו.

איראן רוצה יותר מחופש פעולה — היא רוצה הכרה

וזה אולי החלק החשוב ביותר בהתפתחות האחרונה.

איראן אינה מסתפקת עוד רק בדרישה שלא יתקפו אותה. היא מבקשת לעגן מעמד חדש במצר הורמוז.

במהלך החודשים האחרונים עלתה שוב ושוב הדרישה האיראנית להכיר בזכותה לקבוע כללים לתנועה במצר ואף לגבות תשלומים מכלי שיט. בתקופת הביניים הסכימה איראן למעבר מסחרי ללא תשלום לפרק זמן מוגבל, אך בטהרן מבקשים להפוך את הסדר הקבע למשהו אחר לחלוטין.

מבחינת איראן, זה יהיה הישג אסטרטגי אדיר.

הכרה בינלאומית כלשהי בזכות איראנית לגבות תשלום, לפקח על תנועת אוניות או לקבוע אילו כלי שיט רשאים לעבור תעניק לטהרן כוח שלא היה לה קודם לכן — ולא רק בזמן מלחמה.

מבחינת ארצות הברית ובעלות בריתה, זהו קו אדום אפשרי.

וושינגטון רואה בחופש השיט במעברים בינלאומיים עיקרון אסטרטגי. קבלת זכות איראנית לקבוע בפועל מי עובר בהורמוז ובאילו תנאים עלולה ליצור תקדים בעל השלכות הרבה מעבר למפרץ.

מאבק על כסף — אבל גם על הכרה במי ניצח

הדרישה לפיצויים משמעותית לא פחות.

איראן דורשת פיצוי על הנזקים שנגרמו לה בתקיפות האמריקניות והישראליות. מבחינת טהרן, מדובר לא רק בכסף.

פיצויים הם גם סמל.

אם ארצות הברית תסכים לשלם, אפילו במסגרת מנגנון עקיף, האיראנים יוכלו להציג זאת בבית ובעולם כהכרה בכך שהמלחמה גרמה להם נזק שהצד השני נאלץ לפצות עליו.

קשה מאוד לראות את ממשל טראמפ מסכים לניסוח כזה.

ולכן אפשר בהחלט למצוא בעתיד נוסח יצירתי יותר: קרן שיקום, שחרור נכסים מוקפאים, הקלות כלכליות או מנגנון בינלאומי שאינו מוגדר רשמית כ״פיצויים אמריקניים״.

במשאים ומתנים כאלה, לעיתים המילה חשובה כמעט כמו הכסף.

טראמפ רוצה את האורניום — האיראנים רוצים את הסנקציות

מנגד, הדרישות האמריקניות נותרות כבדות מאוד.

וושינגטון דורשת הסדר שימנע מאיראן יכולת לפרוץ לנשק גרעיני. אחת המחלוקות המרכזיות היא גורלו של מלאי האורניום המועשר שנותר בידי איראן או במתקנים שנפגעו.

טראמפ כבר הבהיר כי ארצות הברית אינה מסתפקת בהבטחה איראנית שלא לייצר פצצה. היא רוצה פתרון פיזי ליכולת ההעשרה ולמלאי האורניום.

איראן, לעומת זאת, מתעקשת במשך שנים על זכותה להעשרה לצורכי שלום.

וכך נוצרה עסקה אפשרית — אבל קשה מאוד לביצוע:

האמריקנים רוצים את הגרעין.

האיראנים רוצים את הסנקציות, הכסף, הביטחון והורמוז.

ויש גם את ישראל

כל הסדר אמריקני־איראני יצטרך להתמודד עם שאלת ישראל.

טהרן אינה מסתפקת בהתחייבות אמריקנית שלא לתקוף. היא רוצה ערבויות לכך שהמלחמה לא תתחדש באמצעות ישראל.

מבחינת איראן, אין משמעות רבה להסכם שבו וושינגטון מבטיחה שלא להפציץ אותה אבל ישראל שומרת לעצמה חופש פעולה מלא.

מבחינת ישראל, התמונה הפוכה לחלוטין.

ירושלים אינה מעוניינת בהסכם שיגביל את יכולתה לפעול אם תגיע למסקנה שאיראן מפרה אותו או משקמת יכולת גרעינית צבאית.

וזה אחד המוקשים הגדולים ביותר בדרך להסדר.

טראמפ יכול להתחייב בשם ארצות הברית. הרבה יותר קשה לו להתחייב בשם ישראל.

איראן מכניסה למשוואה גם את שלוחותיה

טהרן מבקשת להרחיב את ההסדר מעבר לגבולות איראן.

הדרישות האיראניות קושרות את סיום העימות גם להפסקת פעולות נגד גורמים בזירות אחרות באזור — ובהן לבנון, תימן, עיראק והזירה הפלסטינית.

זה מהלך שאפתני מאוד.

מבחינת איראן, משמעותו היא שהמלחמה אינה מלחמה בין שתי מדינות בלבד אלא עימות אזורי, ולכן גם ההסכם צריך להיות אזורי.

מבחינת ארצות הברית וישראל, קבלת העיקרון הזה עלולה להעניק לאיראן מעמד רשמי כמעט של נותנת חסות למערך שלם של ארגונים ומיליציות.

וזה בדיוק המקום שבו המשא ומתן עלול להיתקע.

אז למה האיראנים מרחיבים דרישות דווקא עכשיו?

כי מבחינתם הם גילו שיש להם מנוף.

בשלבים מוקדמים יותר של העימות נראה היה שטהרן נמצאת תחת לחץ עצום. מתקני גרעין נפגעו, בכירים חוסלו, מערכי הגנה הותקפו והכלכלה ספגה מכה קשה.

אבל המשטר שרד.

הניסיון להביא להתמוטטותו לא השיג את מטרתו, ואיראן הצליחה לשמר יכולות צבאיות ולהפעיל לחץ באמצעות הורמוז ובאמצעות הזירות האזוריות.

מנקודת מבטה של ההנהגה האיראנית, זה משנה את המשא ומתן.

מי שחושב שהוא עומד בפני כניעה מבקש תנאים כדי לשרוד.

מי שחושב שגם לצד השני יש מה להפסיד מתחיל לדרוש מחיר.

וזה בדיוק מה שטהרן עושה עכשיו.

אבל היא גם עלולה להגזים

כאן טמון הסיכון האיראני.

יש הבדל בין שימוש בהורמוז כקלף מיקוח לבין ניסיון לכפות על העולם הכרה בשליטה איראנית במצר בינלאומי.

יש הבדל בין דרישה להסרת סנקציות לבין דרישה לפיצויי מלחמה.

ויש הבדל בין ערבויות שלא לתקוף שוב את איראן לבין ניסיון לכלול בהסכם את לבנון, תימן, עיראק והזירה הפלסטינית.

ככל שרשימת הדרישות מתארכת, כך גדל הסיכוי שטראמפ יגיע למסקנה שטהרן אינה מנהלת משא ומתן אלא מושכת זמן.

וזה מסוכן במיוחד משום שהנשיא האמריקני כבר הוכיח שהוא מוכן לעבור במהירות ממשא ומתן לאיום צבאי.

והעולם תקוע באמצע

אירופה, סין, הודו, יפן, דרום קוריאה ומדינות המפרץ אינן מתעניינות רק בשאלה מי ינצח בוויכוח בין וושינגטון לטהרן.

הן רוצות שהאוניות יעברו.

כל יום שבו הורמוז אינו מתפקד באופן רגיל מגדיל אי־ודאות בשוקי האנרגיה, מייקר ביטוח והובלה ומכניס סיכון נוסף לכלכלה העולמית.

לכן נוצר מצב יוצא דופן: למדינות שאינן חלק מהמלחמה יש אינטרס להפעיל לחץ על שני הצדדים להגיע להסדר.

וזה מעניק לאיראן כוח — אבל גם מפעיל עליה לחץ.

אם טהרן תיתפס כמי שמחזיקה את הכלכלה העולמית כבת ערובה כדי להשיג דרישות מרחיקות לכת, התמיכה הבינלאומית בהסדר עלולה להתחלף במהירות בכעס עליה.

זה כבר אינו הסכם גרעין — זו עסקה על המזרח התיכון שאחרי המלחמה

וזו השורה התחתונה של ההתפתחות הנוכחית.

מי שממשיך לחשוב שהמשא ומתן בין איראן לארצות הברית עוסק רק בצנטריפוגות, באורניום ובפקחים מפספס את השינוי הגדול.

איראן מנסה להשתמש במשבר שנוצר כדי להשיג חבילה רחבה בהרבה: הסרת סנקציות, שחרור כסף, פיצויים, ערבויות ביטחוניות, הגנה מפני מלחמה נוספת ומעמד חדש במצר הורמוז — ובמידה מסוימת גם הכרה באינטרסים האזוריים שלה.

ארצות הברית, לעומת זאת, רוצה לוודא שאחרי כל המלחמה הזאת היא אינה מקבלת איראן עם אותה יכולת גרעינית, אותה מערכת שלוחות ואפילו יותר כוח בהורמוז.

בין שתי העמדות האלה עדיין פעורה תהום.

אבל דבר אחד כבר השתנה: איראן אינה מנהלת את המשא ומתן כמי שמבקשת רק לצאת מן המלחמה. היא מנסה לצאת ממנה עם הישגים.

וככל שטהרן מרחיבה את רשימת הדרישות, מתקרב הרגע שבו טראמפ יצטרך להחליט אם מדובר במחיר שאפשר להתמקח עליו — או בהוכחה מבחינתו שהדיפלומטיה הגיעה שוב למבוי סתום.

״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!

שתפו את המאמר

תמונה של רמי יצהר
רמי יצהר

עיתונאי, שדרן, עורך ויזם תקשורת. חבר נשיאות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל. מנחה NLP מאסטר וטריינר בהכשרה ישראלית ובינלאומית. עבד כשדרן, עורך ומגיש ב״קול ישראל״ ומשדר בגלצ. קצין בכיר בצה״ל, שירת כקצין חקירות בכיר במצ״ח. ערך את בטאון חיל הים ״בין גלים״ ואת בטאון המשטרה הצבאית ״הד חמ״צ״. ערך את בטאון הסטודנטים ״יתוש״ של אוניברסיטת תל אביב. בהשכלתו בעל תואר שני בתקשורת, יועץ ארגוני ומגשר. עורך ״עניין מרכזי״ מאז שנת 1999. העיתון מפרסם חדשות וסקופים ללא תלות בשום גורם פוליטי או עיסקי. עצמאי, בלתי תלוי ואינו מהסס לומר את האמת גם בתנאים מסובכים.

הורידו עכשיו את האפליקציה שלנו בחינם!

ותהנו ממגוון תכנים בזמן אמת לנייד שלכם