עוד לא יבשה הדיו על ברית ההגנה החדשה והדרמטית שעליה חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן — וכבר מגיע אירוע ראשון שמאלץ את שלוש המדינות להתמודד עם השאלה החשובה באמת: מה פירוש ההתחייבות שתקיפה מזוינת נגד אחת מהן תיחשב תקיפה נגד כולן, כאשר האיום מגיע מארגון חמוש הנתמך בידי איראן ולא בהכרח מאיראן עצמה?
החות׳ים בתימן הודיעו היום כי שיגרו כלי טיס בלתי מאויש לעבר בית הזיקוק של חברת ארמקו בג׳אזאן שבדרום־מערב סעודיה. משרד האנרגיה הסעודי אישר כי שריפה פרצה במתקן וכי צוותי החירום השתלטו עליה וכיבו אותה. לא דווח על נפגעים.
אבל כאן נדרשת זהירות: הסעודים לא אישרו שהשריפה נגרמה מהמל״ט החות׳י. נכון לעכשיו קיימות שתי עובדות נפרדות — החות׳ים טוענים שתקפו את בית הזיקוק, והסעודים מאשרים שהתרחשה בו שריפה. טרם פורסמה הוכחה רשמית המחברת בין השתיים.
כשלעצמו, אירוע כזה אינו חסר תקדים. החות׳ים כבר תקפו בעבר מטרות אנרגיה ותשתיות בסעודיה. אלא שהפעם העיתוי הופך את האירוע המקומי לכאורה למבחן גיאו־פוליטי מסקרן במיוחד.
רק ביום שישי, 7 באוגוסט, חתמו סעודיה, טורקיה ופקיסטן במכה על הסכם הגנה משותף חדש. אחד הסעיפים המרכזיים והדרמטיים ביותר בהסכם קובע כי תקיפה מזוינת נגד אחת משלוש המדינות תיחשב תקיפה נגד שלושתן.
והנה, כעבור יומיים בלבד, החות׳ים מודיעים: תקפנו יעד אסטרטגי בתוך סעודיה.
היעד אינו מקרי
בית הזיקוק בג׳אזאן הוא מתקן ענק של ארמקו בעל יכולת עיבוד של כ־400 אלף חביות נפט גולמי ביום. הוא ממוקם בדרום־מערב הממלכה, סמוך יחסית לזירה התימנית, ולכן כבר עמד בעבר במוקד איומים ותקיפות.
הפגיעה האפשרית במתקן כזה אינה רק עניין סעודי פנימי. ארמקו היא מעמודי התווך של משק האנרגיה העולמי, וכל איום משמעותי על מתקניה נבחן מיד גם דרך מחיר הנפט, רציפות האספקה והחשש מהתרחבות המלחמה לתשתיות אנרגיה במפרץ.
לפי המידע שפורסם עד כה, השריפה הנוכחית כובתה במהירות ולא דווח על נזק בסדר גודל המאיים על שוק האנרגיה העולמי. אבל מבחינה אסטרטגית, השאלה המעניינת אינה כמה נשרף הפעם.
השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה.
הברית נולדה — ומיד הגיעה המציאות
ההסכם שנחתם במכה הוא הרבה יותר מהצהרת ידידות בין שלוש מדינות מוסלמיות גדולות.
סעודיה מביאה לברית כוח כלכלי אדיר, מעמד מרכזי בעולם הערבי והמוסלמי ומשאבי אנרגיה עצומים. טורקיה מביאה צבא גדול ומנוסה, חברות בנאט״ו ותעשייה ביטחונית שהפכה בשנים האחרונות לשחקנית עולמית בתחומי המל״טים, הטילים, הספינות ומערכות הלחימה. פקיסטן מביאה צבא גדול מאוד — ומעל הכול את מעמדה כמדינה בעלת נשק גרעיני.
השילוב הזה הוא בדיוק מה שהפך את ההסכם למסקרן כל כך.
אבל חתימה חגיגית היא החלק הקל.
המבחן מתחיל כאשר אחד החברים מותקף.
האם מל״ט חות׳י מפעיל את הברית?
זו כנראה השאלה המשפטית והאסטרטגית הראשונה שתעסיק עכשיו את שלוש הבירות.
הנוסחה “התקפה על אחד היא התקפה על כולם” נשמעת חד־משמעית, אבל המציאות במזרח התיכון מורכבת הרבה יותר.
מה קורה כאשר התוקף אינו מדינה?
מה קורה כאשר מדובר בחות׳ים?
ומה קורה כאשר מאחוריהם ניצבת איראן, אבל אין הוכחה שאיראן היא שהורתה לבצע את התקיפה המסוימת?
אלה אינן שאלות סמנטיות. הן עשויות לקבוע אם ההסכם החדש יהפוך לברית צבאית מבצעית או יישאר בעיקר מנגנון הרתעה פוליטי.
אין בשלב זה בסיס לקבוע שהתקיפה הנטענת בוצעה בהוראת טהרן כדי “לבחון” בכוונה את הברית החדשה. זו אפשרות שאפשר לדון בה, אבל היא אינה עובדה מוכחת.
לעומת זאת, עצם האירוע כבר מציב את הברית מול הבעיה שהייתה צפויה להופיע במוקדם או במאוחר: רוב האיומים באזור אינם מגיעים כיום במתכונת הישנה של צבא מדינה החוצה גבול.
הם מגיעים באמצעות מל״טים, טילים, ארגונים חמושים ושלוחות.
טורקיה נמצאת עכשיו במקום מעניין במיוחד
אנקרה מיהרה להבהיר לאחר החתימה שהברית אינה מכוונת נגד איראן או נגד מדינה מסוימת. מבחינת טורקיה מדובר, לפחות בהצהרות הפומביות, במסגרת שמטרתה לחזק את הביטחון האזורי ולא ליצור גוש אנטי־איראני חדש.
אבל החות׳ים מסבכים את התמונה.
אם סעודיה תראה בתקיפה אירוע המצדיק הפעלת מנגנוני ההסכם, מה בדיוק מצופה מטורקיה לעשות?
לשלוח מטוסים לתימן? כמעט בוודאות לא בשלב הזה.
לספק מודיעין? אפשרי בהחלט.
לסייע בהגנה אווירית? כבר הרבה יותר מתקבל על הדעת.
לשתף מידע על מל״טים, נתיבי טיסה ומערכות יירוט? זה בדיוק מסוג שיתופי הפעולה שברית הגנה מודרנית יכולה לייצר מבלי לפתוח במלחמה.
ולכן המבחן האמיתי של ההסכם אינו בהכרח אם מטוסים טורקיים ימריאו מחר להפציץ את החות׳ים. הוא יהיה בשאלה האם מאחורי ההצהרה הגדולה כבר קיימים מנגנוני מודיעין, תיאום, התרעה והגנה משותפים.
ופקיסטן נמצאת בדילמה קשה עוד יותר
אצל פקיסטן העניין רגיש במיוחד.
איסלאמאבאד מקיימת קשרים ביטחוניים עמוקים וארוכי שנים עם סעודיה, אך במקביל חולקת גבול ארוך עם איראן ואין לה שום אינטרס להיגרר לעימות ישיר עם טהרן.
המצב נעשה מורכב עוד יותר בגלל הנשק הגרעיני הפקיסטני.
מאז הידוק ברית ההגנה בין סעודיה לפקיסטן מתנהל ויכוח בינלאומי בשאלה האם ההתחייבויות הביטחוניות עשויות, בתרחיש קיצוני, להעניק לסעודיה מעין מטרייה אסטרטגית פקיסטנית.
אין בסיס לקבוע שכל תקיפה על סעודיה מכניסה אוטומטית את הארסנל הגרעיני הפקיסטני למשוואה. רחוק מכך. אבל עצם נוכחותה של מעצמה גרעינית בברית מעניקה להסכם משקל הרתעתי שלא היה לסעודיה קודם לכן במסגרת אזורית מסוג זה.
האיראנים יסתכלו עכשיו היטב על התגובה
איראן אינה חייבת להיות אחראית ישירות לתקיפה הנוכחית כדי להבין את משמעותה.
טהרן תבחן כיצד מגיבות שלוש המדינות.
אם האירוע יסתיים בהודעת גינוי כללית ובהמשך עסקים כרגיל, יהיה מי שיטען שההתחייבות הדרמטית במכה היא בעיקר פוליטית.
אם לעומת זאת נראה פתאום שיתוף מודיעין מוגבר, פריסת מערכות הגנה, תרגילים משותפים, צוותי תכנון או מנגנון תגובה משולש — יהיה ברור שהברית מתחילה לקבל תוכן מבצעי.
וזה חשוב הרבה מעבר לחות׳ים.
זהו מבחן לכל הרעיון של “התקפה על אחד — התקפה על כולם”
הניסוח מזכיר במכוון את עקרון ההגנה הקולקטיבית המזוהה עם נאט״ו, אך הנוסחה לבדה אינה הופכת את שלוש המדינות לנאט״ו חדש.
כוחה של ברית צבאית אינו נמדד במסמך שעליו חתמו מנהיגים אלא במה שקורה ביום שבו מגיע הטיל הראשון.
האם קיימת מערכת משותפת לזיהוי האיום?
מי מחליט שהתרחשה “התקפה מזוינת”?
האם נדרשת הסכמה של שלוש המדינות?
האם התגובה חייבת להיות צבאית?
ומה קורה כאשר האויב הוא ארגון הנתמך בידי מדינה שלישית?
המל״ט שהחות׳ים טוענים ששיגרו לעבר ג׳אזאן הופך לפתע את כל השאלות התיאורטיות האלה למעשיות.
וגם לישראל יש סיבה לעקוב מקרוב
הברית הסעודית־טורקית־פקיסטנית משנה את מערכת היחסים האזורית גם מבחינת ישראל.
שלוש המדינות אינן מקיימות מדיניות זהה כלפי ישראל, ולעיתים האינטרסים שלהן שונים מאוד. אבל אם הברית תתפתח ממסמך מדיני למערכת צבאית מתואמת, היא עשויה להפוך למוקד כוח חדש במזרח התיכון ובדרום אסיה.
התגובה לאירוע בג׳אזאן עשויה לספק רמז ראשון לגבי עומק השינוי.
אם אנקרה ואיסלאמאבאד יתחילו להשתלב באופן ממשי בהגנת התשתיות הסעודיות, המשמעות תהיה שהממלכה בונה לעצמה שכבת ביטחון נוספת שאינה נשענת רק על ארצות הברית.
וזה כבר שינוי אסטרטגי בעל משמעות גדולה בהרבה ממל״ט בודד.
החות׳ים יודעים בדיוק עד כמה ארמקו רגישה
הבחירה במתקני אנרגיה סעודיים מוכרת היטב מהעבר. תקיפות נגד תשתיות נפט מעניקות לחות׳ים אפקט תקשורתי ואסטרטגי גדול בהרבה מהעלות של שיגור מל״ט.
מל״ט יכול לעלות סכום זעום יחסית לערכו של המתקן שעליו הוא מאיים.
גם כאשר הנזק קטן, סעודיה נאלצת להפעיל מערכי גילוי ויירוט יקרים ולהגן על שטח עצום הכולל בתי זיקוק, שדות נפט, מתקני אחסון, נמלים וצינורות.
זו בדיוק אחת הסיבות לכך שהמלחמה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים שינתה את מאזן העלויות במזרח התיכון.
התוקף אינו חייב להצליח בכל פעם. די בכך שחלק קטן מהכלים יחדרו כדי לחייב את הצד המתגונן להשקיע הון בהגנה.
עכשיו מחכים לריאד, אנקרה ואיסלאמאבאד
נכון לעכשיו, האירוע בג׳אזאן נראה מוגבל. השריפה כובתה, לא דווח על נפגעים ואין אינדיקציה לנזק שמאיים על פעילות משק הנפט הסעודי.
אבל מבחינה מדינית האירוע גדול בהרבה מהאש שכובתה.
לפני 48 שעות בלבד חתמו שלוש מדינות על התחייבות יוצאת דופן: התקפה מזוינת נגד אחת מהן תיחשב התקפה נגד כולן.
עכשיו ארגון חמוש הנתמך בידי איראן מודיע כי תקף אחת מהן.
ייתכן שהחות׳ים לא התכוונו כלל לבחון את הברית החדשה. אבל הם סיפקו לה את המבחן הראשון בכל מקרה.
מעתה השאלה אינה מה כתוב בהסכם של מכה.
השאלה היא מה סעודיה, טורקיה ופקיסטן יעשו כאשר המציאות דורשת מהן לתרגם את המילים למעשים.
אם לא יקרה דבר, הברית תתחיל את דרכה עם סימן שאלה גדול.
אם תופיע תגובה משותפת — אפילו מודיעינית, הגנתית או דיפלומטית ולא התקפית — יהיה זה הסימן הראשון לכך שבמזרח התיכון אכן נולד גוש ביטחוני חדש.
וזו כבר התפתחות שאיראן, ישראל, ארצות הברית וכל מדינות האזור יעקבו אחריה מקרוב מאוד.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
