הכישלון המהדהד של מלחמת טראמפ–נתניהו: איראן דורשת עכשיו את מה שלא העזה לחלום עליו לפני המלחמה.
זה היה צפוי. המלחמה שנועדה להחליש את איראן, לפרק את יכולותיה האסטרטגיות, לכפות עליה הסכם בתנאים אמריקניים ואולי אף לערער את המשטר, מסתיימת בשלב הזה בתמונה הפוכה ומטרידה: טהרן אינה מתחננת להסדר. היא מעלה את המחיר.
האיראנים יוצאים מן המערכה פגועים קשות, לאחר אבדות כבדות, חיסולים ופגיעות בתשתיות וביכולות צבאיות. אבל מבחינה פוליטית ואסטרטגית, המשטר שרד — ומשמרות המהפכה, שהיו אמורים להיות אחד היעדים המרכזיים להחלשה, ניצבים עתה במרכזו של מערך כוח איראני שקיבל חשיבות עצומה בתוך המדינה ומחוצה לה.
זהו הפרדוקס הגדול של מלחמת טראמפ–נתניהו: המהלך שנועד להוכיח לאיראנים שאין להם ברירה אלא להתכופף עלול להעניק להם בדיוק את התחושה ההפוכה — שהם שרדו את המתקפה הגדולה, עמדו מול ארצות הברית וישראל, וכעת הם יכולים לדרוש תמורה עבור הסכמתם להחזיר את האזור לשגרה.
מכאן צריך להבין את החדשה החשובה של היום.
איראן מקצינה ומרחיבה בפומבי את דרישותיה. מצר הורמוז הפך לקלף המיקוח הגדול שלה, וטהרן דורשת עכשיו הרבה יותר מהסכם גרעין.
אחרי חודשים של מלחמה, תקיפות ומשא ומתן מקוטע, האיראנים מבקשים להרחיב את הדיון הרבה מעבר לצנטריפוגות, אורניום ופקחים. הדרישות נוגעות עכשיו למבנה האזור כולו: הסרת הסנקציות, שחרור נכסים איראניים מוקפאים, פיצויים על נזקי המלחמה, ערבויות נגד תקיפה נוספת, צמצום האיום הצבאי האמריקני — ובעיקר הסדרה חדשה של מעמדה של איראן במצר הורמוז.
זהו שינוי מהותי בנקודת המוצא של המשא ומתן. במקום איראן הנדרשת להסביר מה היא מוכנה לפרק, להגביל ולמסור, טהרן מנסה להפוך את השולחן ולשאול את וושינגטון: ומה אתם מוכנים לתת לנו?
המסר האיראני הוא שעסקה אינה יכולה עוד להיות כניעה חד־צדדית. מבחינת טהרן, אם ארצות הברית רוצה שקט במפרץ, חופש שיט והסדר גרעיני, היא תצטרך לשלם מחיר מדיני, כלכלי ואסטרטגי.
הורמוז הוא המנוף ששינה את המשחק
כאן נמצא מקור הביטחון האיראני.
לארצות הברית יתרון עצום בכוח צבאי, כלכלה, טכנולוגיה ובריתות. אבל לאיראן יש גיאוגרפיה. היא יושבת על אחד מצווארי הבקבוק האסטרטגיים החשובים בעולם.
מצר הורמוז מחבר את המפרץ הפרסי לים הערבי ומשם לשווקים העולמיים. חלק עצום מתנועת האנרגיה של מדינות המפרץ עובר בו. כל שיבוש משמעותי בתנועה משפיע כמעט מיד על מחירי האנרגיה, הביטוח הימי, הספנות והשווקים.
טהרן הבינה שהורמוז מאפשר לה לעשות דבר שהסנקציות האמריקניות ניסו במשך שנים למנוע ממנה: להעביר חלק מהמחיר שהיא משלמת אל העולם.
המסר פשוט ואפקטיבי: אתם רוצים שהאוניות יעברו בביטחון? אתם רוצים ששוקי האנרגיה יירגעו? אתם רוצים שחברות הספנות והביטוח יחזרו לשגרה? דברו איתנו גם על הדרישות שלנו.
זו כבר אינה איראן המבודדת המנסה רק להשתחרר מסנקציות. זו איראן המשתמשת בגיאוגרפיה שלה כמנוף אסטרטגי.
איראן רוצה הכרה — לא רק הקלה
זה אולי החלק המשמעותי ביותר.
טהרן אינה מסתפקת בדרישה שלא יתקפו אותה שוב. היא מבקשת שהסדר עתידי יכיר בפועל במעמדה המיוחד במצר הורמוז.
מבחינת האיראנים, הישג כזה יהיה בעל חשיבות היסטורית. אם תתקבל זכות איראנית כלשהי לפקח על התנועה, לקבוע כללים או לגבות תשלום מכלי שיט, טהרן תוכל לטעון שהמלחמה לא רק שלא הצליחה להכניע אותה — היא הסתיימה בהרחבת כוחה.
מבחינת וושינגטון זה עלול להיות קו אדום. ארצות הברית רואה בחופש השיט במעברים בינלאומיים אינטרס אסטרטגי, וקבלת מצב שבו איראן הופכת לשומר הסף של הורמוז עלולה ליצור תקדים מרחיק לכת.
זו אפוא אינה מחלוקת טכנית. זהו מאבק על השאלה מי קובע את כללי המשחק באחד הנתיבים הימיים החשובים בעולם.
והאיראנים דורשים גם כסף
דרישת הפיצויים על נזקי המלחמה נפיצה לא פחות.
מבחינת איראן, כסף הוא רק חלק מהעניין. פיצויים הם גם סמל. אם ארצות הברית תסכים להשתתף בתשלום על נזקי המלחמה, האיראנים יוכלו להציג זאת כהכרה בכך שהצד שתקף נאלץ בסופו של דבר לשלם.
קשה לראות את טראמפ חותם על מסמך שבו ארצות הברית מתחייבת במפורש לשלם לאיראן פיצויי מלחמה. פוליטית, הדבר יהיה קשה מאוד למכירה בארצות הברית.
אבל דיפלומטיה יודעת להמציא שמות אחרים לכסף.
אפשר לדבר על שחרור נכסים מוקפאים, הקלות כלכליות, קרן שיקום או מנגנון בינלאומי. מבחינת שני הצדדים, ההגדרה עשויה להיות חשובה כמעט כמו הסכום: האיראנים יוכלו להציג הישג, והאמריקנים יוכלו לטעון שלא שילמו פיצויים.
טראמפ רוצה את הגרעין — איראן רוצה עסקה על האזור כולו
מן הצד השני, הדרישות האמריקניות נותרו כבדות.
וושינגטון אינה מעוניינת בהסכם שיחזיר את המצב לנקודה שבה היה ערב המלחמה. מבחינת טראמפ, אחרי המחיר הצבאי, המדיני והכלכלי ששולם, הסכם שאינו מבטיח שאיראן לא תוכל לפרוץ לנשק גרעיני יהיה קשה להצגה כניצחון.
אחת הסוגיות המרכזיות היא גורלו של האורניום המועשר ויכולת ההעשרה האיראנית. האמריקנים רוצים מנגנון פיזי ומפוקח שימנע פריצה לפצצה. האיראנים, מנגד, ממשיכים לראות בזכות להעשרה עניין של ריבונות וכבוד לאומי.
וכך נוצרה משוואה שכמעט לא הייתה קיימת לפני המלחמה: האמריקנים רוצים את הגרעין, ואילו האיראנים רוצים את הסנקציות, הכסף, הביטחון, הורמוז והכרה במעמדם האזורי.
המלחמה שנועדה לערער את המשטר חיזקה את מנגנון הכוח שלו
כאן מגיעה השאלה הקשה ביותר מבחינת מי שתכננו את המערכה.
ההנחה הייתה שפגיעה קשה בהנהגה, במערכים הצבאיים, בתשתיות ובכלכלה תחליש את המשטר ותערער את ביטחונו. אלא שמלחמות אינן תמיד מייצרות את התוצאה הפוליטית שמבקשים יוזמיהן.
איום חיצוני יכול גם ללכד חברה, להצדיק דיכוי פנימי ולהעניק למנגנוני הביטחון מעמד גדול יותר.
משמרות המהפכה יכולים כעת להציג עצמם בתוך איראן כמערכת שעמדה מול המתקפה האמריקנית־ישראלית ושמרה על המשטר ועל המדינה. ככל שהעימות נמשך, כך גדלה גם מרכזיותם בכלכלה, בביטחון ובקבלת ההחלטות.
המלחמה שנועדה להחליש אותם עלולה אפוא להותיר אחריה איראן מיליטריסטית יותר, חשדנית יותר ותלויה יותר במערכת הצבאית שלה.
גם ההיסטוריה האמריקנית מרחפת מעל טראמפ
ארצות הברית היא המעצמה הצבאית החזקה בעולם, אבל ההיסטוריה שמאז מלחמת העולם השנייה מלאה במלחמות שבהן עליונות צבאית אדירה לא תורגמה להכרעה המדינית המקווה.
קוריאה הסתיימה ללא ניצחון מכריע. וייטנאם הייתה טראומה לאומית. באפגניסטן הסתיימו שני עשורים של לחימה בחזרת הטליבאן לשלטון. בעיראק הופל סדאם חוסיין במהירות, אבל המלחמה הולידה שנים של כאוס, טרור והתעצמות ההשפעה האיראנית.
המכנה המשותף אינו שארצות הברית “הפסידה בכל מלחמותיה”. זו קביעה גורפת מדי. הלקח החשוב יותר הוא שגם מעצמה המסוגלת להשמיד כמעט כל מטרה צבאית מתקשה לעיתים קרובות להפוך ניצחון בשדה הקרב למציאות מדינית יציבה התואמת את יעדיה.
וזו בדיוק הסכנה שמרחפת עכשיו מעל טראמפ.
אם בסוף המערכה איראן נשארת עם המשטר, משמרות המהפכה, יכולת טילים משמעותית, השפעה אזורית וקלף הורמוז — ובנוסף דורשת פיצויים והסרת סנקציות כתנאי להסכם — יהיה קשה מאוד להציג את התוצאה כהצלחה אסטרטגית מלאה.
מבחינת ישראל, המחיר עלול להיות חמור בהרבה
אמריקה יכולה לספוג כישלונות אסטרטגיים. היא יבשת־מעצמה עם מאות מיליוני תושבים, כלכלה אדירה, אוקיינוסים המפרידים בינה לבין אויביה ויכולת התאוששות שאין כמעט למדינה אחרת.
ישראל אינה נמצאת באותו מצב.
היא קטנה, צפופה, תלויה בנתיבי סחר ובמערכות הגנה יקרות ונמצאת בטווח הטילים והכטב״מים של איראן ושל בעלי בריתה.
אם תוצאת המלחמה תהיה איראן נחושה יותר, צבאית יותר, בעלת ביטחון עצמי גדול יותר ועם יכולת להפעיל לחץ על הורמוז ועל הזירות המקיפות את ישראל, ירושלים עלולה לגלות שהפער בין הצלחה טקטית לכישלון אסטרטגי הוא עצום.
אפשר לחסל בכירים, להשמיד מתקנים ולפגוע במשגרים — ועדיין לסיים מלחמה במצב אסטרטגי גרוע יותר מזה שבו התחלת אותה.
זהו המבחן שבו יישפטו בסופו של דבר נתניהו וטראמפ: לא כמה מטרות הושמדו אלא איזו איראן נשארה ביום שאחרי.
גם איראן עלולה למתוח את החבל יותר מדי
עם זאת, אסור לטעות גם בכיוון ההפוך. העובדה שטהרן מרחיבה דרישות אינה מוכיחה שהיא ניצחה, ואינה אומרת שוושינגטון תקבל אותן.
איראן ספגה נזק קשה והיא עדיין מתמודדת עם סנקציות, קשיים כלכליים, פגיעה בתשתיות ואיום צבאי שלא נעלם. הדרישות המורחבות יכולות להיות גם עמדת פתיחה מקסימליסטית שנועדה להשיג פשרה טובה יותר.
ויש גבול לכוחו של הורמוז.
אם איראן תיתפס כמי שמחזיקה את אספקת האנרגיה העולמית כבת ערובה, היא עלולה לאחד נגדה מדינות שכיום דווקא לוחצות על ארצות הברית להגיע להסדר. סין, הודו, יפן, דרום קוריאה ומדינות אירופה רוצות יציבות הרבה יותר משהן רוצות לראות ניצחון איראני או אמריקני.
טהרן משחקת אפוא משחק מסוכן: לנצל את הורמוז מספיק כדי לקבל תמורה — אבל לא עד כדי כך שהעולם כולו יחליט שצריך לשבור את המנוף הזה בכוח.
זה כבר אינו משא ומתן על הגרעין
וזו השורה התחתונה.
המלחמה החלה מתוך ניסיון לשנות את איראן. עכשיו איראן מנסה להשתמש בתוצאות המלחמה כדי לשנות את כללי המשחק האזוריים.
טהרן אינה מבקשת רק צנטריפוגות או הקלה בסנקציות. היא דורשת כסף, ערבויות, מעמד בהורמוז והכרה בכך שהסדר עתידי חייב להביא בחשבון את כוחה האזורי.
זהו שינוי דרמטי.
מי שחשב שהפצצות יביאו את האיראנים לשולחן כשהם מוכנים לקבל את תנאי המנצח מגלה עכשיו יריב שמנסה להתיישב מול ארצות הברית דווקא מעמדת מיקוח משופרת.
עדיין מוקדם לקבוע כיצד תסתיים המערכה ומי יוכל בסופה לטעון לניצחון. אבל כבר עכשיו אפשר לומר שהפער בין המטרות שהוצבו לבין המציאות שנוצרה מחייב חשבון נפש אסטרטגי עמוק.
מלחמות אינן נמדדות במספר המטוסים שהמריאו, הבכירים שחוסלו או המטרות שהושמדו. הן נמדדות במציאות שהן משאירות אחריהן. ואם איראן תצא מן המערכה כשהיא דורשת מארצות הברית פיצויים, הסרת סנקציות, ערבויות ביטחוניות ומעמד חדש בהורמוז — טראמפ ונתניהו יצטרכו להסביר כיצד מלחמה שנועדה לכופף את טהרן הסתיימה בכך שטהרן היא זו שמגישה את רשימת הדרישות.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
