האנטר ביידן, בנו של נשיא ארצות הברית לשעבר ג׳ו ביידן, יוצא במתקפה אישית חריגה וארסית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ומכנה אותו בפשטות ״הרוע בהתגלמותו״. הדברים נאמרו בראיון ארוך ומפתיע שהעניק לטאקר קרלסון, מי שהיה במשך שנים אחד מאויביה הבולטים של משפחת ביידן בתקשורת האמריקנית והפך בעצמו לאחד המבקרים החריפים של נתניהו ושל מעורבות ארצות הברית במלחמות במזרח התיכון.
בשיאו של הראיון אומר האנטר כי הוא אמור כביכול לשנוא את קרלסון משום שהוא מואשם באנטישמיות, אך מבהיר שאינו מאמין שקרלסון אנטישמי. אז הוא עובר ישירות לנתניהו ואומר כי אם ביקורת על ראש ממשלת ישראל הופכת אדם לאנטישמי, הרי שמבחינתו ״ביבי נתניהו הוא הרוע בהתגלמותו״. האנטר מוסיף כי כל מה שצריך לעשות הוא לפקוח את העיניים ולהביט במתרחש.
זו אמירה קיצונית גם במונחים של השיח הפוליטי האמריקני הנוכחי. לא מדובר בביקורת נקודתית על החלטה של ממשלת ישראל, על המלחמה בעזה או על העימות עם איראן. האנטר הופך את נתניהו עצמו למטרה ומנסח כלפיו שיפוט מוסרי כולל וחריף במיוחד.
אבל הסיפור הגדול יותר הוא המקום שבו הדברים נאמרו. האנטר ביידן וטאקר קרלסון מגיעים לכאורה משני קצוות מנוגדים של המערכת הפוליטית האמריקנית. קרלסון היה במשך שנים אחד הקולות המזוהים ביותר עם הימין האמריקני ואחד האנשים שהעניקו במה עצומה לפרשות סביב האנטר ומשפחת ביידן. עכשיו יושב מולו אותו האנטר לשיחה ארוכה וידידותית למדי, והשניים מגלים מכנה משותף מפתיע בכל הנוגע לנתניהו ולמעורבות האמריקנית במזרח התיכון.
החיבור המוזר הזה הוא חלק מתופעה פוליטית רחבה בהרבה. הביקורת על ישראל בארצות הברית כבר אינה מגיעה רק מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. בשנים האחרונות צמח גם בימין האמריקני מחנה בדלני יותר, המזוהה עם תפיסת ״אמריקה תחילה״, הטוען שארצות הברית משלמת מחיר כבד מדי על בריתותיה ועל מלחמות שאינן משרתות ישירות את האינטרס האמריקני.
קרלסון הפך לאחד הדוברים הבולטים ביותר של המחנה הזה. האנטר ביידן מתחבר בראיון בדיוק לנקודה הזאת ומדבר על הסכנה שבהיגררות האמריקנית לעימותים נוספים במזרח התיכון ועל האפשרות שמלחמה מתרחבת תפגע גם בכלכלה ובאספקת האנרגיה העולמית.
וכך נוצרת תמונה שכמעט אי אפשר היה לדמיין לפני שנים אחדות: בנו של ג׳ו ביידן ואחד הכוכבים הגדולים שצמחו בימין הפופוליסטי האמריקני יושבים יחד ומותחים ביקורת חריפה על נתניהו ועל מדיניות המלחמה במזרח התיכון.
הראיון הולך רחוק יותר ומגיע גם לאחת הפרשות שהרעילו במשך שנים את היחסים בין המחנות בארצות הברית — המחשב הנייד של האנטר ביידן. קרלסון מספר כי בתקופה שבה עבד בפוקס ניוז פנו אליו, לדבריו, ישראלים הקשורים לבנימין נתניהו וניסו להעביר אליו חומרים הקשורים לפרשה. לטענתו, הוא האמין כבר אז שחלק מהמידע עצמו אמיתי, אך חשד בדרך שבה החומרים הוכנסו למחזור הדם של התקשורת האמריקנית.
האנטר מצדו חוזר על טענתו כי אינו זוכר שהפקיד מחשב נייד בחנות התיקונים בדלאוור שממנה התגלגלה הפרשה לתקשורת. הוא טוען שמידע השייך לו נלקח משירותי הענן שלו ומציג תיאוריה שלפיה כמה גורמים שונים הפיצו לאחר מכן את החומרים.
כאן חשוב להפריד בין עובדה להשערה. האנטר ביידן עצמו מודה שאין בידיו ראיה פורנזית המאפשרת לו לקבוע מי פרץ למידע שלו, אם אכן היתה פריצה. הוא אינו יכול להוכיח שמדובר במוסד הישראלי או בגורם ישראלי אחר. לכן אין בסיס לקבוע שישראל או המוסד פרצו למידע של האנטר. מה שניתן לומר הוא שקרלסון טוען כי גורמים ישראליים המקושרים לדבריו לנתניהו ניסו להעביר אליו חומרים, בעוד האנטר מציג חשדות רחבים יותר שאותם אינו יכול להוכיח.
המתקפה הנוכחית על נתניהו גם אינה פליטת פה מקרית. האנטר כבר תקף בעבר את ראש ממשלת ישראל וטען שנתניהו שגה פעם אחר פעם בהערכותיו בנוגע לאיראן. הוא אף טען כי שיקוליו של נתניהו מושפעים מהרצון לשמור על כוחו הפוליטי ולהימנע מהשלכות משפטו הפלילי.
האנטר הרחיב בעבר את הביקורת גם מעבר לנתניהו וטען שמדיניות ממשלת ישראל גורמת נזק ליהודים ברחבי העולם. לדבריו, הזיהוי בין יהודים במדינות אחרות לבין פעולותיה של ממשלת ישראל עלול להפוך אותם לפחות בטוחים. אלה טענות שנויות מאוד במחלוקת, אבל הן מבהירות שהאמירה הנוכחית על ״הרוע בהתגלמותו״ היא חלק מעמדה שהאנטר הולך ומחריף.
והמשמעות הפוליטית מעניינת במיוחד דווקא בגלל אביו. ג׳ו ביידן היה במשך רוב הקריירה הפוליטית שלו אחד התומכים המובהקים בישראל בממסד הדמוקרטי האמריקני. גם לאחר 7 באוקטובר העניק ממשלו לישראל תמיכה צבאית ומדינית רחבה, אף שבמהלך המלחמה הלכו וגברו החיכוכים בינו לבין נתניהו.
הבן מדבר עכשיו בשפה שונה לחלוטין.
האנטר אינו נושא בתפקיד רשמי ואינו קובע את מדיניות ארצות הברית. הוא גם דמות שנויה מאוד במחלוקת בזכות עצמו. עברו כולל התמכרות קשה לסמים, חקירות פליליות, הרשעה בעבירות נשק והסתבכות בענייני מס, עד שאביו העניק לו חנינה לקראת סיום כהונתו.
אבל דווקא משום כך נוכחותו המחודשת בשיח הציבורי מסקרנת. הוא החל להופיע שוב בראיונות ארוכים, לעיתים דווקא אצל דמויות המזוהות עם הימין הפופוליסטי, ומנסה להציג את עצמו לא רק כבנו הבעייתי של הנשיא לשעבר אלא כאדם בעל תפיסת עולם פוליטית משלו.
הבחירה בקרלסון מעניינת במיוחד משום שהשניים הכירו עוד לפני שהפכו לאויבים ציבוריים. משפחותיהם נעו באותם מעגלים בוושינגטון, ובעבר אף פנה קרלסון להאנטר בבקשה לסיוע הקשור לבנו וללימודיו. בהמשך הפך קרלסון לאחד ממבקריו החריפים ביותר של האנטר ולמי שנתן במה גדולה לפרשות סביבו.
ועכשיו הם יושבים יחד ומוצאים את עצמם מסכימים דווקא בנושא שהיה במשך עשרות שנים אחד מקווי השבר הברורים ביותר בפוליטיקה האמריקנית.
החלוקה הישנה שלפיה הדמוקרטים ביקורתיים יותר כלפי ישראל והרפובליקנים מעניקים לה תמיכה כמעט אוטומטית כבר אינה מסבירה את המציאות במלואה. משמאל קיימת ביקורת קשה על ישראל בגלל עזה והסוגיה הפלסטינית, ובחלק מהימין צומחת התנגדות אחרת המבוססת על השאלה מדוע אמריקה צריכה להוציא כסף, לסכן חיילים ולהסתבך במלחמות למען בעלות בריתה.
נתניהו נמצא בדיוק בנקודת המפגש של שני הזרמים האלה. וזו הסיבה שהאמירה של האנטר ביידן מעניינת הרבה מעבר לפרובוקציה שבה.
אפשר להתייחס להאנטר כאל בן של נשיא לשעבר ללא סמכות רשמית ואפשר לחלוק לחלוטין על הדברים הקיצוניים שאמר. אבל כאשר האנטר ביידן וטאקר קרלסון, שני אנשים שהיו אמורים להשתייך למחנות שאינם מסוגלים להסכים כמעט על דבר, מוצאים את נתניהו כמטרה משותפת לביקורת, זה כבר מספר סיפור רחב יותר על השינוי המתחולל באמריקה.
מבחינת ישראל זו ההתפתחות שכדאי לעקוב אחריה. לא משום שהאנטר ביידן יקבע מחר את מדיניות הבית הלבן. הוא לא. אלא משום שהוויכוח על ישראל משנה צורה וחוצה יותר ויותר את הגבולות הישנים שבין ימין לשמאל.
כאשר בנו של נשיא דמוקרטי לשעבר יושב לצד אחד מסמליו הגדולים של הימין הפופוליסטי ושניהם מוצאים מכנה משותף בביקורת חריפה על נתניהו, בישראל כדאי להקשיב.
לא בגלל העלבון, אלא בגלל המגמה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה…
