ראש הממשלה ההודי מודי נרתם למהלך שפוטין הרוסי ושי הסיני מקדמים זה מכבר – בניית עולם חדש שבו מדינות יוכלו לסחור ביניהן בלי להזדקק לדולר ובלי להעביר את כספן בצינורות המעניקים לארצות הברית כוח עצום לפקח, לחסום ולהעניש אם משהו לא מוצא חן בעיני הנשיא התורן בבית הלבן.
המהלך שהוכרז היום בהודו אינו באמת סיפור על המטבע המקומי, הרופי. ההחלטה היא הצבת עוד לבנה בתשתית פיננסית חלופית ההופכת את טראמפ לכלומניק עלוב הניצב במערומיו נוכח סדרת כשלונותיו הבלתי נתפשים. חלקם הגדול מיוחסים לכניעתו המטומטמת לנתניהו ועל כך לא טראמפ ולא אמריקה יסלחו לנו לעולם.
אז מה קרה היום? המדינה המאוכלסת בעולם מקבלת היום החלטה דרמטית המציבה אותה לצד רוסיה וסין ומפחיתים דרמטית את כוחה הכלכלי של אמריקה. המשמעות עלולה להיות היסטורית. המחסום הפסיכולוגי יישבר, מדינות נוספות יגלו שאפשר, לנטוש את שליטת הדולר ואפקט הרשת שהפך את הדולר למלך העולם עלול להתחיל לפעול במהירות בכיוון ההפוך.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
הודו הצטרפה היום במפתיע למהלך שעלול להתברר כמכה אסטרטגית קשה לדונלד טראמפ ולאמריקה כולה, לא פחות מן הכישלון האמריקני לכופף את איראן בכוח. בשני המקרים נחשפת אותה חולשה בסיסית: כאשר וושינגטון משתמשת שוב ושוב בעוצמתה כדי לאיים, להעניש ולכפות את רצונה, היריבות אינן בהכרח נכנעות. הן לומדות כיצד לצמצם את תלותן בעוצמה הזאת. במקרה האיראני מדובר בכוח הצבאי ובמערכת הסנקציות; במקרה ההודי מדובר בנכס אולי יקר עוד יותר — מעמדו של הדולר והמערכת הפיננסית שנבנתה סביבו.
הבנק המרכזי ההודי הודיע היום על שינוי בכללים המעניק ליצואנים המקבלים תשלומים ברופי יחס דומה לזה הניתן להכנסות במטבע זר לצורך הטבות במסגרת מדיניות הסחר. על הנייר זה נשמע כמו תיקון רגולטורי שכמעט נועד להירדם באמצע קריאתו. במציאות מדובר בחלק מתהליך הרבה יותר גדול: הודו רוצה להרחיב את יכולתה לסחור עם העולם בלי שהדולר יהיה תחנת המעבר האוטומטית בכל עסקה. כאשר מצרפים לכך את הדיונים שמנהלות מדינות בריקס על חיבור מערכות התשלום המהירות שלהן ועל קישור אפשרי בין המטבעות הדיגיטליים של הבנקים המרכזיים, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין.
הרופי, צריך לומר מיד, אינו הסיפור. הוא יכול להתחזק, להיחלש או לדשדש, והמשמעות האסטרטגית של המהלך תישאר בעינה. הסיפור הוא האפשרות להעביר כסף ממדינה למדינה בלי שהדולר יהיה התחנה ההכרחית באמצע, ובמידת האפשר בלי שהעסקה תזדקק לצינורות הפיננסיים שעליהם יש לארצות הברית השפעה מכרעת. זה כבר אינו מאבק על שער חליפין. זה מאבק על השאלה מי ישלוט בכבישים שבהם זורם הכסף של העולם.
במשך שמונים השנים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה בנתה ארצות הברית מערכת שאין כמעט תקדים לעוצמה שהעניקה למדינה אחת. הדולר הפך למטבע העתודה המרכזי, הסחר הבינלאומי נשען עליו, סחורות תומחרו בו, בנקים החזיקו בו, ממשלות אגרו אותו והעולם כולו רכש חוב אמריקני. אבל הרווח של וושינגטון לא הסתכם באפשרות להדפיס את המטבע שכולם רוצים. מאחורי הדולר נבנתה ארכיטקטורה פיננסית שהעניקה לאמריקה יכולת יוצאת דופן להגיע אל הכסף של אחרים.
כאן חשוב להפריד בין שני דברים שמרבים לערבב ביניהם. SWIFT אינו בנק אמריקני ואינו מערכת דולרית; זהו מערך מסרים פיננסיים שמושבו בבלגיה. אבל עצם היציאה מ־SWIFT אינה לב העניין. השינוי המהפכני באמת יתרחש כאשר עסקה בינלאומית תוכל להתבצע מתחילתה ועד סופה בלי להיזקק לסליקה דולרית, לחשבון קורספונדנט בבנק אמריקני או לכל נקודת מגע אחרת המכניסה אותה לטווח הארוך של משרד האוצר האמריקני. כאשר הצינור אינו עובר בחצר שלך, קשה יותר לסגור את הברז.
מכאן נובע חלק עצום מעוצמת הסנקציות האמריקניות. בנק באירופה, באסיה או במפרץ אינו חייב לאהוב את מדיניות הבית הלבן כדי לציית לה. די בכך שהוא חושש לאבד את יכולתו לבצע עסקאות בדולרים, את הקשרים עם בנקים אמריקניים או את הגישה לשוק הגדול בעולם. במשך שנים הפחד הזה הפך הוראה היוצאת מוושינגטון לאיום המורגש באותו בוקר בטהרן, מוסקבה, דובאי, שנגחאי ופרנקפורט.
איראן חוותה זאת על בשרה. רוסיה חוותה זאת בעוצמה לאחר הפלישה לאוקראינה. סין הבינה את הלקח עוד קודם. שלושתן הגיעו, מסיבות שונות, לאותה מסקנה: כל עוד הכסף שלך חייב לעבור במערכת שעליה היריב שלך מסוגל להשפיע, העצמאות המדינית שלך מוגבלת.
אלא שעכשיו נכנסת הודו לתמונה, וזה בדיוק מה שהופך את ההתפתחות החדשה למסוכנת הרבה יותר מבחינת ארצות הברית.
איראן היא אויבת אמריקה ולכן טבעי שתנסה לעקוף את הסנקציות. רוסיה הפכה למדינה מוחרמת בחלקים גדולים של המערב ולכן נאלצה לבנות נתיבי תשלום חלופיים. סין היא המתחרה האסטרטגית הגדולה של וושינגטון ולכן איש אינו מופתע מכך שהיא מקימה תשתית פיננסית עצמאית. הודו אינה אף אחת מאלה. היא שותפה אסטרטגית של ארצות הברית, חברה לצד האמריקנים, יפן ואוסטרליה במסגרת הרביעייה האסטרטגית באסיה, יריבה של סין ובו בזמן אחת מארבע המייסדות המקוריות של BRIC.
לכן מודי חשוב כאן הרבה יותר מהרופי. הוא מעניק לגיטימציה למהלך.
כאשר רוסיה עוקפת את הדולר, אמריקה יכולה לומר שזה מעשה של מדינה שהמערב העניש. כאשר סין עושה זאת, אפשר לתאר זאת כחלק מהמלחמה על ההגמוניה העולמית. אבל כאשר הודו — המדינה המאוכלסת בעולם, מעצמה גרעינית, כלכלה ענקית ומדינה שהאמריקנים טיפחו במשך שנים כמשקל נגד לבייג׳ינג — מתחילה לבנות לעצמה חופש פעולה פיננסי דומה, כבר קשה לתאר את התופעה כמרד של אויבי המערב.
זו הופכת להיות פוליסת ביטוח.
והביטוח הזה נרכש בעיקר נגד אמריקה.
טראמפ מבין היטב את גודל האיום ולכן איים בעבר על מדינות בריקס במכסים של 100% אם ינסו ליצור מטבע חדש או לתמוך בחלופה שתערער על הדולר. מאחורי הסגנון הטראמפי הבוטה הסתתרה הבנה נכונה לחלוטין: מעמד הדולר אינו עוד נתון כלכלי מעניין. הוא נכס אסטרטגי מן המעלה הראשונה. נשיא אמריקני יכול להחזיק את הצבא החזק בעולם, אבל היכולת לומר לבנק בצד השני של כדור הארץ ״אם תעשה את העסקה הזאת, אתה מסתכן בניתוק מן המערכת שלנו״ מעניקה לו סוג אחר לחלוטין של כוח.
מודי בודק עכשיו את גבולות הכוח הזה.
וזה המבחן הגדול באמת. לא כמה יצואנים הודים יקבלו בחודש הבא רופי במקום דולר ולא כמה מיליארדים יעברו במסלול החדש בשנה הראשונה. השאלה היא מה יקרה להודו לאחר שתעשה זאת. אם טראמפ יצליח להכאיב לה עד שתיסוג, האיום האמריקני יתחזק. מנהיגים אחרים יראו ויחשבו פעמיים לפני שינסו ללכת בעקבותיה. אבל אם הודו תרחיב את המסחר מחוץ לדולר, תמשיך לצמוח, תמשיך למשוך השקעות ותמשיך לעשות עסקים עם ארצות הברית — העולם יקבל שיעור הפוך לחלוטין.
אפשר.
זו יכולה להיות המילה החשובה ביותר בכל הסיפור.
אפשר לסחור בלי להעביר כל עסקה דרך הדולר. אפשר לבנות מערכת תשלומים נוספת. אפשר להחזיק יותר ממטבע אחד. אפשר לעבוד עם אמריקה ובאותו זמן לבטח את עצמך מפני הכוח שלה. ואולי, אם אתה גדול מספיק, אפשר אפילו לשמוע את איומיו של טראמפ ולהמשיך הלאה.
ברגע שה״אפשר״ הזה מוכח, כללי המשחק משתנים.
ברזיל תראה. סעודיה תראה. איחוד האמירויות תראה. אינדונזיה תראה. מדינות אפריקה יראו. אף אחת מהן אינה חייבת להתייצב מחר בבוקר בכיכר העיר ולשרוף שטרות של מאה דולר. הן פשוט יכולות לשאול שאלה עסקית והגיונית לחלוטין: אם אנחנו מוכרים זה לזה נפט, מכוניות, מינרלים, שבבים, חיטה או טלפונים — מדוע הכסף חייב לעבור דרך מטבע של מדינה שלישית?
סין מחכה בדיוק לרגע הזה.
בייג׳ינג אינה מתחילה מאפס. במשך שנים היא בונה את CIPS, מערכת התשלומים והסליקה חוצת הגבולות שלה, מרחיבה הסכמי החלפת מטבעות עם בנקים מרכזיים, מקדמת את השימוש ביואן בסחר ומפתחת תשתיות למטבע דיגיטלי. ביוני השנה הכריזה סין על צעדים נוספים להרחבת השימוש הבינלאומי ביואן. באפריקה כבר רואים את התוצאה: בנקים מתחברים ל־CIPS משום שהלקוחות עצמם דורשים אפשרות לסליקה ישירה ביואן. הבנק האנגולי BFA, למשל, הודיע על הצטרפות למערכת בעקבות עלייה בביקוש.
וזו נקודה קריטית. כאשר התשתית האלטרנטיבית הופכת ממשאלת לב פוליטית לשירות שהלקוח דורש מהבנק שלו, הדה־דולריזציה עוברת שלב. היא כבר אינה סיסמה של פוטין או שאיפה אסטרטגית של שי. היא מתחילה להפוך למוצר.
סין גם מחברת אליה בהדרגה חלקים מן העולם הערבי. הבנקים המרכזיים של סין וסעודיה חתמו על הסכם החלפת מטבעות בהיקף של 50 מיליארד יואן, המקבילים לכ־26 מיליארד ריאל. אין פירוש הדבר שכל הנפט הסעודי נמכר ביואן, ואין צורך להמציא עובדה כזאת כדי להבין את המשמעות. עצם קיומו של מנגנון המאפשר ומעודד סחר במטבעות המקומיים מוסיף עוד נתיב לכביש העוקף. סעודיה גם הצטרפה לפרויקט mBridge לתשלומים חוצי גבולות במטבעות דיגיטליים של בנקים מרכזיים — עוד ניסוי שמטרתו המעשית היא לאפשר לכסף לנוע אחרת מן המסלול המסורתי.
והמערכת הזאת כבר אינה צעצוע במעבדה. פלטפורמת המטבעות הדיגיטליים חוצי הגבולות בהובלת סין עברה היקף מצטבר של יותר מ־55 מיליארד דולר בעסקאות. הסכום עדיין זעיר בהשוואה למערכת הפיננסית העולמית, אבל הוא מוכיח דבר חשוב בהרבה מגודלו: הטכנולוגיה קיימת, הכסף יכול לעבור, בנקים מרכזיים מסוגלים להתחבר והמודל עובד.
זה בדיוק המקום שבו עלולה להתחיל ההאצה.
מערכת פיננסית היא רשת. הדולר חזק לא רק מפני שאמריקה חזקה אלא מפני שכולם משתמשים בו משום שכולם משתמשים בו. חברה מחזיקה דולרים כי הספקים שלה דורשים דולרים; הבנק מחזיק דולרים כי לקוחותיו צריכים אותם; הבנק המרכזי מחזיק נכסים דולריים כי המשק שלו זקוק לדולר; שוק ההון האמריקני נעשה עמוק ונזיל עוד יותר מפני שכל הכסף הזה מחפש בית. כל גלגל מניע את הבא אחריו.
במשך עשרות שנים זה היה מנוע אדיר שעבד לטובת ארצות הברית.
אבל מנוע רשת מסוגל להסתובב גם לאחור.
אם יותר חברות משלמות ביואן, הבנקים צריכים להחזיק יותר יואן. כאשר הבנקים מחזיקים יותר יואן, קל יותר ללקוחות נוספים לסחור בו. כאשר נפח העסקאות גדל, הנזילות משתפרת. כשהנזילות משתפרת, העלויות יורדות. כשהעלויות יורדות, כבר לא צריך להיות קומוניסט, אנטי־אמריקני או חבר של שי ג׳ינפינג כדי להשתמש ביואן. צריך רק להיות מנהל כספים שמחפש את הדרך הזולה והיעילה לבצע עסקה.
באפריקה התהליך הזה כבר נראה בשטח. הרחבת המסחר עם סין והסרת מכסים סיניים על יבוא מעשרות מדינות אפריקניות מגבירות את השימוש ביואן, ומחקרים של קרן המטבע מצביעים על קשר ברור בין החשיפה המסחרית לסין לבין השימוש במטבע הסיני.
וכאן נמצאת האפשרות שהמערב ממעיט אולי בהערכתה: הקריסה במעמדו של הדולר, אם תתחיל באמת, אינה חייבת להיות איטית.
ברור שהדולר אינו קורס היום. הוא עדיין מטבע העתודה החשוב בעולם, שוק האג״ח האמריקני הוא הגדול והעמוק מסוגו, והוא נמצא בלב רוב עסקאות המט״ח. היואן עדיין מוגבל בידי הפיקוח הסיני על תנועות הון ובידי מערכת פוליטית שמשקיעים רבים אינם מוכנים להפקיד בידיה את כל כספם. כל אלה מעניקים לדולר חומות הגנה אדירות.
אבל אימפריות פיננסיות אינן מתמוטטות בהכרח בקצב שבו הן נשחקות בתחילת התהליך. במשך שנים יכול להתרחש כרסום שנראה זניח. אחוז פה, עוד מערכת תשלומים שם, עסקת נפט ביואן, הסכם החלפת מטבעות, בנק אפריקני שמתחבר ל־CIPS. כל אירוע בפני עצמו נראה קטן מכדי לעניין את הציבור.
עד שמגיעים למסה קריטית.
מרגע שהחלופה מספיק גדולה, השאלה מתהפכת. במקום שמנהל כספים יצטרך להסביר מדוע אינו משתמש בדולר, הוא מתחיל לשאול מדוע הוא כן צריך להשתמש בו. ואז אפקט הרשת, אותו מנגנון בדיוק שהפך את הדולר למטבע של העולם, יכול להתחיל לעבוד נגדו. שינוי שנראה כאילו ידרוש חמישים שנה עלול להתרחש בתוך עשור, ואחרי חציית נקודת סף אולי אפילו מהר יותר.
זו הסיבה שהיואן עשוי להיות המרוויח הגדול ביותר גם אם לעולם לא יהפוך ל״דולר החדש״. העולם הבא אינו חייב לבחור מלך יחיד. הוא יכול להיות עולם שבו הודו משלמת ברופי, ברזיל בריאל, סעודיה בריאל הסעודי, אירופה באירו, אבל חלק הולך וגדל מן העסקאות עם סין נסגר ביואן והמערכות השונות מתחברות זו לזו ישירות. גם בתרחיש כזה הדולר מאבד את הנכס החשוב ביותר שלו: לא את ערכו, אלא את היותו התחנה שכמעט אי אפשר לעקוף.
וכשהתחנה נעקפת, גם נשק הסנקציות נשחק.
הסנקציות האמריקניות לא ייעלמו. וושינגטון תוכל להמשיך להחרים נכסים הנמצאים בתחום שיפוטה, לחסום חברות מן השוק האמריקני ולהטיל סנקציות משניות על מי שעובד עם אויביה. אבל ההבדל בין עולם שבו בנק זר חייב את אמריקה כדי להתקיים לבין עולם שבו יש לו מסילות אחרות הוא ההבדל בין אקדח טעון לאקדח שהמחסנית שלו הולכת ומתרוקנת. האיום עדיין קיים, אבל מי שניצב מולו מתחיל לחשב אחרת את הסיכון.
והתהליך הזה מגיע ברגע גרוע במיוחד לארצות הברית. החוב הפדרלי האמריקני חצה השבוע לראשונה את רף 40 טריליון הדולר. החוב המוחזק בידי הציבור עומד כבר על יותר מ־32 טריליון, ותשלומי הריבית הפכו לאחת ההוצאות הגדולות ביותר בתקציב הפדרלי. במקביל דורשים המשקיעים תשואה גבוהה יותר כדי להלוות לאמריקה לטווח ארוך, ומשרד האוצר נאלץ השבוע להגדיל את רכישות האג״ח החוזרות בניסיון לשפר את הנזילות בשוק לאחר זינוק בתשואות.
הקשר למעמד הדולר ישיר. כל עוד העולם זקוק לכמויות עצומות של דולרים, הוא זקוק גם למקומות בטוחים ונזילים להחזיק אותם, ואג״ח ממשלת ארצות הברית הן אחד המקומות המרכזיים. אם לאורך זמן פחות מסחר דורש דולר, ואם בנקים מרכזיים וחברות יכולים להחזיק חלק גדול יותר מן הנזילות שלהם במטבעות אחרים, גם היתרון הזה עלול להישחק. בחוב של 40 טריליון דולר אין צורך בבריחה המונית כדי שהכאב יורגש. אפילו עלייה מתמשכת קטנה בעלות המימון מתורגמת למאות מיליארדים.
לכן טראמפ משחק כאן משחק מסוכן במיוחד.
הוא אוהב מכסים מפני שהם מאפשרים לו להפוך את גודל השוק האמריקני לנשק. הוא אוהב סנקציות מפני שהן מאפשרות לו להשתמש במערכת הפיננסית כנשק. והוא מגן בקנאות על הדולר מפני שהוא מבין שהמטבע הוא הנשק שמעצים את שני האחרים. אלא שהשימוש האגרסיבי בשלושת הכלים יחד מייצר אצל שאר העולם תמריץ שלא היה לו בעבר: לבנות ביטוח מפני טראמפ ומפני כל נשיא אמריקני עתידי שיחליט להשתמש באותם מנופים.
ככל שאתה מאיים על אדם בנשק מסוים, כך אתה מעודד אותו לחפש אפוד.
זו האירוניה הגדולה של מדיניות טראמפ. הוא מאיים במכסים כדי לשמר את העליונות האמריקנית, אבל המכסים מקרבים מדינות זו לזו. הוא משתמש בדולר כדי לכפות ציות, אבל השימוש בדולר כנשק גורם למדינות לחפש דרכים להפסיק להזדקק לו. הוא דורש מבעלות ברית לבחור צד, אבל הודו מבהירה שהיא אינה מתכוונת להפקיד את עצמאותה האסטרטגית בידי וושינגטון.
והודו היא בדיוק המדינה שטראמפ אינו יכול להרשות לעצמו לאבד.
ארצות הברית השקיעה במשך שנים בטיפוח הודו כחלק מן המאמץ לבלום את סין באסיה. האמריקנים רצו הודו חזקה, עצמאית, דמוקרטית וחשדנית כלפי בייג׳ינג. עכשיו אותה עצמאות עצמה מופנית גם כלפיהם. מודי אינו מתכוון להפוך לגרורה סינית, אבל הוא גם אינו מוכן שטראמפ יקבע להודו עם מי לסחור, באיזה מטבע לשלם ובאילו מערכות פיננסיות להשתמש.
מבחינת שי ג׳ינפינג זו כמעט מתנה.
הוא אינו צריך לשכנע את מודי לאהוב את סין. הוא צריך רק שטראמפ יגרום למודי לרצות פחות תלות באמריקה.
וזה מחזיר אותנו לאיראן. גם שם טראמפ גילה שהפעלת כוח אינה מבטיחה כניעה. האיום הצבאי, הסנקציות והלחץ הכלכלי לא מחקו את יכולתה של איראן להתנגד; הם גם האיצו את מאמציה לבנות קשרים ומנגנונים המקטינים את חשיפתה למערב. עכשיו אותה לוגיקה מופיעה בזירה גדולה פי כמה: לא מדינה מבודדת המחפשת דרך לשרוד, אלא מעצמות ענק הבונות יחד ולחוד מערכת שתאפשר להן לנהל חלק גדול יותר מן הכלכלה שלהן מחוץ לטווח היד האמריקנית.
ופה ישראל חייבת להתחיל לדאוג באמת.
ישראל בנתה במשך עשרות שנים את תפיסת הביטחון שלה על ההנחה שהעוצמה האמריקנית היא כמעט קבוע טבע. ארצות הברית מספקת נשק, תחמושת, סיוע כספי, מודיעין, מטרייה מדינית וכוח וטו. אבל יש עוד שירות אמריקני שישראל מקבלת בלי שהציבור כמעט מרגיש בו: כאשר וושינגטון מטילה סנקציות על איראן, על ארגוני טרור, על חברות קש ועל רשתות מימון, העולם הפיננסי מציית במידה רבה מפני שהוא חושש מאמריקה.
אם הפחד הזה נחלש, גם ישראל משלמת.
בעולם שבו איראן יכולה למכור יותר, לקנות יותר ולהעביר יותר כסף במסלולים שאינם נוגעים במערכת הדולרית, יעילות הלחץ הכלכלי עליה יורדת. בעולם שבו סין מסוגלת לספק למדינות אשראי, שוק, טכנולוגיה ומערכת תשלומים חלופית, גם יכולתה של ארצות הברית לבודד מדינות מצטמצמת. ובעולם שבו הודו, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות נוספות אינן מוכרחות לבחור בין וושינגטון לבייג׳ינג, גם המשקל היחסי של התמיכה האמריקנית בישראל משתנה.
זו אינה שאלה של אהבת ישראל. זו אריתמטיקה של כוח.
וזה בדיוק המקום שבו מדיניות נתניהו עלולה להתגלות כקצרת ראייה במיוחד. במשך שנים הוא בנה את יחסיו עם ארצות הברית במידה רבה סביב קשר אישי ופוליטי יוצא דופן עם טראמפ, כאילו די בכך שהאיש החזק בבית הלבן מחבק את ישראל כדי להבטיח את עתידה. אלא שמדינות אינן יכולות לבסס אסטרטגיה של עשרות שנים על ברכיו של אדם אחד. אם אמריקה עצמה מאבדת בהדרגה חלק מן המנופים שהפכו אותה להגמון העולמי, השאלה אינה עד כמה נתניהו קרוב לטראמפ אלא כמה כוח נשאר לטראמפ להפעיל לטובת נתניהו.
הצביטות כבר מורגשות. ואם העולם הפיננסי אכן יתחיל להתפצל לגושים ולמערכות מקבילות, הן עלולות להפוך לבעיטה כואבת בדיוק במקום שבו ישראל התרגלה לשבת בנוחות על המשענת האמריקנית.
ישראל אינה צריכה להתרחק מארצות הברית. להפך. הברית עם וושינגטון היא נכס שאין לה כיום שום תחליף. אבל דווקא משום כך היא חייבת להבין שהעולם שבו נבנתה הברית משתנה. ישראל זקוקה ליחסים עמוקים יותר עם הודו, עם מדינות אסיה, עם אירופה ועם המפרץ, והיא חייבת להבין טוב יותר את המערכת הפיננסית החדשה הנבנית מחוץ לוושינגטון. מי שמניח שהדולר והעליונות האמריקנית יישארו לנצח כפי שהיו בשנת 1995 פשוט מהמר על עתידה של המדינה.
והסינים אינם מהמרים. הם בונים.
עוד הסכם החלפת מטבעות. עוד בנק שמתחבר ל־CIPS. עוד עסקה ביואן. עוד מסילת תשלום. עוד מדינה שמגלה שאפשר. אף אחד מן המהלכים האלה לבדו אינו מפיל את הדולר. בדיוק כפי שאף טיפה אינה יוצרת לבדה שיטפון.
העניין הוא מה קורה כאשר מתחיל לרדת גשם.
הודו יכולה להיות הגשם.
אם המהלך שלה יעבור בשקט, אם הכלכלה ההודית לא תיענש באופן שירתיע אותה, ואם מודי יוכיח שאפשר ליהנות מן השוק האמריקני ובמקביל לבנות עצמאות מן המערכת הפיננסית האמריקנית, התוצאה תהיה גדולה בהרבה מכל עסקה שתתבצע ברופי. היא תהיה הוכחת היתכנות למיליארדי בני אדם ולעשרות ממשלות.
ואז יעמוד טראמפ בפני בחירה אכזרית. אם יכה בהודו במלוא כוחו, הוא עלול לדחוף אותה עמוק יותר אל המערכת ששִי בונה. אם יבליג, הוא יראה לעולם שהאיום שלו אינו מספיק כדי לעצור מעצמה נחושה.
כך או כך, סין מרוויחה.
וזה אולי הפרדוקס הגדול ביותר של עידן טראמפ: האיש שרוצה להפוך את אמריקה לגדולה שוב עלול לגלות שהפעלת היתר של עוצמתה היא דווקא מה שגרם לאחרים להתחיל לבנות עולם שאינו זקוק לה באותה מידה.
פוטין הגיע לשם מפני שלא היתה לו ברירה. שי הגיע לשם מפני שזו האסטרטגיה שלו. מודי מגיע לשם מפני שזה האינטרס שלו.
וזה ההבדל שצריך להדאיג את אמריקה יותר מכל.
כי ברגע שהבריחה מן הדולר מפסיקה להיות מעשה של אויבים והופכת לבחירה רציונלית של ידידים, המשחק כולו משתנה. הדולר אינו צריך להפוך לנייר חסר ערך כדי שאמריקה תאבד כוח עצום. מספיק שהוא יפסיק להיות כרטיס הכניסה היחיד למגרש.
ואם הודו אכן פתחה היום את השער הזה לרווחה, הקריסה במעמדו המיוחד של הדולר אינה חייבת להימשך חמישים שנה. אחרי חציית נקודת הסף היא יכולה להיות מהירה, אכזרית ומזינה את עצמה: פחות מסחר בדולר יוצר פחות צורך בדולר; פחות צורך יוצר יותר ביקוש לחלופות; יותר שימוש בחלופות משפר את הנזילות שלהן; והנזילות החדשה מושכת עוד מסחר החוצה.
המרוויח הגדול ביותר כבר עומד בצד השני עם מערכת תשלומים, מפעלי ענק, שוק עצום, פנקס צ׳קים ומטבע משלו.
קוראים לו שי ג׳ינפינג.
טראמפ רצה להפחיד את העולם כדי שלא יעז לגעת בדולר. הוא עלול לגלות שהפחד עשה בדיוק את ההפך: הוא לימד את העולם מדוע כדאי לו להיגמל ממנו.
אימפריות אינן נופלות בהכרח כאשר אויב חזק מהן כובש אותן. לפעמים הן מתחילות ליפול כאשר הלקוחות שלהן מגלים שהם כבר אינם חייבים לקנות מהן. ואם הודו אכן הצטרפה היום לסין ולרוסיה בבניית הכביש העוקף, השאלה הגדולה כבר אינה אם הדולר יישאר מטבע חשוב. הוא יישאר. השאלה היא כמה זמן עוד יישאר המטבע שבאמצעותו אמריקה מחזיקה חלק מן העולם בגרון.
והיום, בפעם הראשונה, נדמה שגם מודי החליט לבדוק אם אפשר פשוט להזיז את היד האמריקנית משם.
עניין מרכזי — חדשות וסקופים מאז 1999.
