אחרי שבע וחצי שנים של מאבק משפטי ממושך, בית המשפט המחוזי מרכז־לוד הכריע בתביעתו של ראש לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה בפרשת הטלפונים הניידים שלו: השופט אורן שוורץ קבע כי הדס שטייף וגלי צה״ל יפצו את נוה בסכום כולל של כ־600 אלף שקל, בעקבות הפריצה למכשיריו והשימוש במידע הפרטי שהופק מהם.
הפרשה שהסעירה בשעתה את מערכת המשפט והתקשורת החלה בסוף 2018 ובתחילת 2019, כאשר מכשירי טלפון ישנים שבהם השתמש נוה הגיעו לידי שטייף. המכשירים נפרצו באמצעות מומחה מחשבים, ומתוכם הופקו התכתבויות וחומרים אישיים שהועברו בהמשך למשטרה ושימשו בסיס לחקירות ולפרסומים עיתונאיים.
החומרים שהופקו מהטלפונים הובילו בין היתר לחקירה המתוקשרת שכונתה אז ״מין תמורת מינוי״ ועסקה בחשדות הנוגעים לנוה ולשופטת אתי כרייף. בסופו של דבר נסגר התיק הפלילי המרכזי בפרשה ללא הגשת כתב אישום נגד נוה, אולם הקרב על הדרך שבה הושגו החומרים נמשך בבית המשפט האזרחי.
נוה הגיש כבר בפברואר 2019 תביעה בסך שבעה מיליון שקל נגד שטייף, אנשי גלי צה״ל והמדינה. לטענתו, עצם נטילת מכשירי הטלפון, פריצתם, העיון בתוכנם והשימוש בחומרים האישיים שבתוכם היו פגיעה חמורה ובלתי חוקית בפרטיותו.
התביעה התעכבה במשך תקופה ארוכה גם בשל ההליכים הפליליים שהתנהלו במקביל. בשלב מסוים ביקשה המדינה לעכב את המשפט האזרחי מחשש שניהולו יפגע בחקירה הפלילית. לאחר סגירת התיק הפלילי נגד נוה הוסר המכשול, והתביעה חזרה להתנהל בפני השופט שוורץ.
במרכז הדיון עמדה שאלה עקרונית החורגת בהרבה מהסכסוך האישי בין נוה לשטייף: עד כמה רשאי עיתונאי ללכת כדי להשיג מידע בעל חשיבות ציבורית — והאם עניין ציבורי בחומר שהתגלה יכול להכשיר את הדרך הבלתי חוקית שבה הושג.
פסק הדין מבחין למעשה בין חשיבותם האפשרית של חומרים עיתונאיים לבין האמצעים שבהם הם מושגים. לעיתונות תפקיד מרכזי בחשיפת שחיתות ומעשים פסולים, אבל חופש העיתונות אינו מעניק היתר בלתי מוגבל לפרוץ למכשירו הפרטי של אדם, לשאוב ממנו מידע ולעשות בו שימוש.
וזה בדיוק מה שהופך את פסק הדין לחשוב הרבה מעבר לאפי נוה.
טלפון חכם איננו עוד מכשיר תקשורת. הוא ארכיון כמעט מוחלט של חייו של אדם: שיחות, תמונות, התכתבויות, מסמכים, אנשי קשר, מידע מקצועי, מידע משפחתי ולעיתים גם החומרים האינטימיים ביותר. פריצה לטלפון יכולה להיות מבחינת היקף החדירה לפרטיות חמורה בהרבה מחיפוש פיזי בביתו של אדם.
הפרשה היתה חריגה גם משום שהחומרים שהושגו בדרך השנויה במחלוקת הגיעו בסופו של דבר למשטרת ישראל. שטייף והמעורבים בפריצה קיבלו בשעתו הגנה מפני הפללה עצמית במסגרת מסירת החומרים והעדויות, וההליך הפלילי נגדם לא הבשיל לכתב אישום. אלא שהיעדר הליך פלילי לא חסם את נוה מלתבוע פיצויים במישור האזרחי.
מבחינת נוה, מדובר בניצחון עקרוני לאחר שנים שבהן טען שהחקירה נגדו נולדה מתוך עבירה שבוצעה כלפיו. עם זאת, קיים פער גדול בין שבעת מיליוני השקלים שתבע לבין הסכום שנפסק לטובתו, כ־600 אלף שקל.
מבחינת גלי צה״ל והעיתונות הישראלית כולה, פסק הדין עשוי להפוך לנקודת ייחוס חשובה. עיתונאים רשאים לקבל הדלפות, לפרסם מידע בעל עניין ציבורי ולהגן על מקורותיהם בהתאם לדין — אבל השתתפות אקטיבית בפריצה למכשיר דיגיטלי היא עניין אחר לחלוטין.
וכאן טמונה המשמעות הרחבה של הפרשה: מידע יכול להיות חשוב, מטלטל ואפילו בעל ערך ציבורי עצום — אבל חשיבות הסיפור אינה מעניקה לעיתונאי חסינות אוטומטית על הדרך שבה השיג אותו.
שבע וחצי שנים לאחר שהטלפונים של אפי נוה הפכו את מערכת המשפט הישראלית על פיה, בית המשפט מחזיר את הדיון לנקודת ההתחלה: לא רק מה היה בתוך הטלפון — אלא מי היה רשאי לפתוח אותו מלכתחילה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
