מדינות המפרץ מנסות להגיע להסדר ישיר עם איראן שיאפשר להן לצאת ממעגל המלחמה גם אם ארצות הברית וישראל ימשיכו בה. מאחורי המהלך מסתמן שבר אסטרטגי עמוק: הכישלון הקולוסאלי של הצבא האמריקני להגן על בעלות בריתו במפרץ ערער את אמונם של שליטי ערב במטרייה האמריקנית ודוחף אותם לבנות בריתות, הסדרים וערוצי ביטחון חדשים. זו מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור — ועלולה להיות התפתחות הרת גורל לישראל.
המבחן הראשון יגיע במפגש האזורי המתוכנן בעומאן בין איראן למדינות המפרץ ועיראק. על סדר היום: עתיד מצר הורמוז, חופש השיט, ביטחון נתיבי האנרגיה והאפשרות לגבש הבנות אזוריות שיאפשרו למדינות ערב להישאר מחוץ למעגל האש. החשוב מכול: המהלך מתנהל בנפרד מן העימות והמגעים בין וושינגטון לטהרן.
זה איננו פיוס עם איראן. זהו חשבון קר.
הורמוז משובש, החות׳ים מאיימים על באב אל־מנדב, צינור הנפט הסעודי שנועד לעקוף את המצר כבר נפגע, ונמלים, שדות תעופה, מתקני נפט והתפלה וערים שהושקעו בהן טריליונים התבררו כפגיעים. שליטי המפרץ גילו שבשעת מבחן אפילו הצבא החזק בעולם אינו מסוגל להבטיח להם שמיים נקיים, נתיבי שיט פתוחים ותשתיות חסינות.
הנזק הגדול ביותר אינו לתשתיות. הוא לאמון.
במשך עשרות שנים התקיימה במפרץ עסקה ברורה: מדינות ערב מעניקות לארצות הברית בסיסים, אנרגיה, שותפות אסטרטגית והשפעה; אמריקה מספקת מטריית ביטחון מול איראן. המלחמה חשפה את מגבלות העסקה הזאת. המסקנה הערבית אינה לסלק את האמריקנים, אלא להפסיק להמר עליהם לבדם.
ומפת הבריתות כבר משתנה. סעודיה מעמיקה את שיתוף הפעולה הביטחוני עם פקיסטן וטורקיה, מדינות האזור מרחיבות קשרים עם סין ומסגרות כמו בריקס מעניקות להן מרחב פעולה מחוץ למערכת המערבית. עכשיו נוסף המרכיב הרגיש ביותר: הידברות ישירה עם איראן.
זו אינה ידידות חדשה. זו פוליסת ביטוח.
אמריקה יכולה להחליף נשיא, אסטרטגיה וסדרי עדיפויות. איראן, טורקיה, פקיסטן ומדינות ערב נשארות באזור. שליטי המפרץ מתחילים להתנהל בהתאם.
עבור איחוד האמירויות השאלה אפילו קיומית. המודל של דובאי ואבו דאבי נשען על תחושת ביטחון כמעט מוחלטת. חברות, הון, תיירים ומיליוני זרים מגיעים משום שהאמירויות הצליחו לשכנע את העולם שהכאוס של המזרח התיכון נעצר בגבולן. אם האמונה הזאת תישבר לאורך זמן, לא רק מגדלים ושדות תעופה נמצאים בסכנה — אלא המודל הכלכלי כולו.
ומכאן המשמעות לישראל.
אחת מהנחות היסוד של האסטרטגיה הישראלית בשנים האחרונות הייתה שהפחד מאיראן יחבר את ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות למחנה אזורי אחד. המלחמה עלולה לחולל את ההפך: במקום שהמפרציות יתקרבו לישראל נגד איראן, הן עשויות להחליט שהדרך הבטוחה יותר היא להסתדר גם עם איראן.
אם המהלך יצליח, טהרן לא תהיה מבודדת אלא חלק מהסדרים אזוריים, מדינות המפרץ יהיו תלויות פחות בוושינגטון, וסין, טורקיה ופקיסטן יקבלו משקל גדול יותר. ישראל עלולה לגלות שהמלחמה שנועדה לשנות את המזרח התיכון לטובתה האיצה דווקא את היווצרותה של מערכת אזורית שבה מעמדה נחלש.
זה גם מסבך את טראמפ. המלחמה גובה מחיר כלכלי ומזינה את מחירי האנרגיה והאינפלציה לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר. כרגע יש לו אינטרס לרסן את העימות. אבל אם מדינות המפרץ יגיעו להסדר עם איראן, התמונה מבחינתו עלולה להיות קשה: איראן שרדה ולא נכנעה, בעלות בריתה של אמריקה הסתדרו איתה בעצמן, וארצות הברית שילמה מחיר עצום בלי להשיג ניצחון.
אם לכך תצטרף מפלה רפובליקנית קשה בבחירות האמצע, הפיתוי של טראמפ להשיב לעצמו את דימוי הכוח באמצעות חידוש המלחמה עלול לגדול.
ובתוך המשוואה הזאת נמצא נתניהו ערב הבחירות בישראל.
חזרה לשגרה מחזירה למרכז את 7 באוקטובר, האחריות למחדל, המחיר העצום של שנות המלחמה והשאלה מה ישראל השיגה. מלחמה עושה את ההפך: היא מחזירה את האיום החיצוני למרכז ואת ראש הממשלה לעמדת המפקד בזמן חירום.
מכאן הפרשנות האפשרית המתבקשת: לנתניהו יש אינטרס פוליטי מובהק שהעימות עם איראן לא ייעלם לפני הבחירות. אין הוכחה שטראמפ יחדש מלחמה כדי להציל אותו, אבל יהיה נאיבי להתעלם מהאפשרות שהאינטרסים הפוליטיים של השניים יצטלבו שוב.
לכן הכינוס בעומאן הוא הרבה יותר מדיון על מכליות והורמוז. הוא עשוי לסמן את תחילתו של סדר אזורי חדש שנולד מתוך אובדן האמון במטרייה האמריקנית.
אם המהלך יצלח, איראן תצא מחוזקת, מדינות המפרץ יפחיתו את תלותן באמריקה וארצות הברית עלולה להישאר עם המחיר ובלי הניצחון. טראמפ, במיוחד אם יספוג גם מפלה רפובליקנית בנובמבר, עלול להידחף לחידוש המלחמה במלוא עוצמתה.
ונתניהו עלול לנסות לגרור אחריו את ישראל אל התוהו ובוהו — תוהו ובוהו שעלול להפוך גם למפלט האחרון שלו מבחירות אוקטובר שבהן הוא ניצב בפני סכנת תבוסה והשפלה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
