בעידן שבו טראמפ הפך את הטריליון לסתם מספר שנותר לנפח ללא מחשבה כבר קשה להתרגש מהעובדה שיש בתוכנו כשלושה מיליארד זוגות של סימני קידוד, שאת מלוא משמעותם איש לא הצליח לפענח עד היום.
הצירופים האלה הם שכוננו, בתהליך אבולוציוני של מיליארדי שנים, את האנושות במתכונתה הנוכחית — לטוב, ולהרבה פחות טוב. מהם נבנו המוח שמסוגל לאהוב, להמציא וליצור, והגוף שמסוגל להחלים, להזדקן, להשתבש ולחלות.
אנחנו יודעים כבר שנים לקרוא את סימני הקידוד, אבל חלקים עצומים ממשמעותם עדיין נראים בעינינו ככתב חרטומים חסר פשר. ועכשיו קורה משהו כמעט בלתי נתפס: הבינה המלאכותית מתחילה סוף־סוף לפענח צירופים שאנחנו עצמנו לא הצלחנו להבין.
כלומר, יצרנו מכונה — ועכשיו המכונה מתחילה להסביר לנו איך נוצרנו אנחנו.
AlphaGenome של גוגל דיפמיינד מסמנת קפיצה גדולה בכיוון הזה. המערכת מסוגלת להעריך כיצד שינויים בדנ״א עשויים להשפיע על פעילות גנים ומנגנוני הבקרה שלהם. במקום לבדוק שינוי אחר שינוי במעבדה, אפשר להתחיל לסרוק מרחב עצום של אפשרויות ולנסות להבחין בין רעש גנטי חסר משמעות לבין שינוי שעלול להיות קשור למחלה.
התועלת המיידית ברורה. ככל שנפענח טוב יותר את כתב החרטומים הזה, נוכל להבין טוב יותר מחלות תורשתיות, סרטן ותהליכים ביולוגיים אחרים, לזהות סכנות מוקדם יותר ולפתח טיפולים מדויקים יותר.
אבל זה רק השער.
כי ברגע שאנחנו יודעים לקרוא שגיאה, מתעורר הרצון לתקן אותה. מי יתנגד לתיקון שינוי גנטי הגורם לילד מחלה קטלנית? ואם אפשר לתקן מחלה, למה לא למנוע נטייה למחלה? ואם אפשר למנוע חולשה ביולוגית, למה לא לשפר את מה שמעולם לא הוגדר כמחלה?
ואז מגיע המוח — והפיתוי נעשה כמעט בלתי נסבל.
לא, איננו משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח. זה מיתוס. אבל האבולוציה גם לא תכננה אותו כדי לספק את הביצועים המרביים האפשריים. היא אילתרה ושיפצה אותו במשך מיליוני שנים כדי שנשרוד, נמצא מזון, נברח מטורפים, נתרבה ונגדל צאצאים. במובן הזה אנחנו מסתובבים עם מכונה ביולוגית מופלאה שמריצה מערכת הפעלה עתיקה להחריד. קצת כמו להחזיק אייפון 18 פרו מקס ולהפעיל עליו תוכנה שנכתבה למחשב 286.
ומה יקרה אם נוכל לשנות את מגבלות ההפעלה עצמן?
זיכרון טוב בהרבה. ריכוז ממושך. למידה מהירה. שליטה רגשית משופרת. אולי יכולות קוגניטיביות שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין, מפני שאנחנו מנסים לדמיין אותן באמצעות המוח הנוכחי שלנו.
אין כיום שום כפתור גנטי שמאפשר להזמין את כל אלה, ותכונות מורכבות נוצרות משילוב מסחרר של גנטיקה, התפתחות, סביבה ומקריות. אבל ככל שהקידוד נעשה קריא יותר, השאלה משתנה. לא רק כיצד מתקנים אדם חולה — אלא מהו בכלל הגבול העליון של אדם בריא.
ואז אני כבר לא חושב על האנושות. אני חושב על עצמי.
אם היו מציעים לי מחר זיכרון טוב בהרבה, חשיבה מהירה יותר, ריכוז משופר ופחות פחדים — האם הייתי מסרב בשם הנאמנות לעצמי? ואם הייתי מסכים, כמה שינויים אפשר להכניס בי עד שהאדם שיקום למחרת כבר לא יהיה אני?
כי אנחנו גם החולשות, הפחדים, הכישלונות והפגמים שדחפו אותנו לבחור כפי שבחרנו. מחק מספיק מהם — ואולי לא שיפרת אדם. פשוט יצרת אדם אחר.
ומכאן נפתחת התהום האמיתית. אם הורים יוכלו לבחור תכונות לילדיהם, אם עשירים יוכלו לרכוש יתרונות ביולוגיים ואם מדינות יתחילו להגדיר מהו אדם ״משופר״ — האבולוציה עצמה עלולה להפוך משותפה סמויה לפרויקט אנושי.
במשך מיליארדי שנים היא כתבה אותנו בעיוורון.
עכשיו היצור שהיא יצרה מתחיל לפענח את כתב החרטומים שיצר אותו.
יום אחד הוא אולי גם ייקח לידיו את העט.
ואז השאלה כבר לא תהיה אם הצלחנו לפענח את האדם — אלא מה יישאר מאיתנו אחרי שנתחיל לכתוב את עצמנו מחדש.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
