ביקור אבו מאזן אצל ארדואן בטורקיה הוא בעל משמעות העולה בהרבה על הנראה מעל פני השטח. עבאס מאפשר לשליט הטורקי הרעב לעוד ועוד כוח, לבחוש בקלחת הפלסטינית בעקבות התנהלות נתניהו כלפיו.
הקרב על עזה רק בתחילתו כשהפעם היריב האמיתי אינו סתם ארגון טרור המצויד ברקטות פרימיטיביות אלא בצבא הגדול והחזק בנאט״ו ובמדינה עוצמתית בת כתשעים מיליון מוסלמים קנאים שכבר קרובים מדי לגבול הישראלי מי שלא מצליח לחסל כנופיה עזתית וחיזבאללה שיעית יכול לקשקש עצמו לדעת רק בפריימריז אבל את האמת הוא יודע עמוק בפנים: נתניהו מצעיד את ישראל לאבדון ובמהירות מסחררת והכל בגלל רצון ההישרדות הפוליטי אישי שלו.
אם כן פגישתם של מחמוד עבאס ורג׳פ טאיפ ארדואן באנקרה בשבוע שעבר היתה הרבה יותר מעוד מפגן תמיכה טורקי בפלסטינים. מאחורי הטקס, החיבוקים וההצהרות מסתתר מאבק גדול על היום שאחרי: מי ישלוט בעזה, מה יישאר מחמאס, האם הרשות הפלסטינית תחזור לרצועה, מי יירש את עבאס — ובעיקר מי מהמעצמות האזוריות תצליח לקנות לעצמה השפעה על המערכת הפלסטינית החדשה. ארדואן כבר אינו מסתפק בצעקות מן היציע. הוא רוצה לרדת למגרש.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
מחמוד עבאס הגיע לאנקרה לביקור רשמי ונועד באריכות עם נשיא טורקיה רג׳פ טאיפ ארדואן. הוא התקבל בטקס ממלכתי בארמון הנשיאות, והשניים חזרו על התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ארדואן תקף את מדיניות ישראל, עבאס חזר על הדרישה לסיום השליטה הישראלית, ולכאורה אפשר היה לתייק את האירוע תחת עוד פגישה ידידותית בין שני מנהיגים שעמדותיהם בנושא הפלסטיני ידועות היטב.
אלא שהפעם ההקשר חשוב יותר מהטקס.
המזרח התיכון נמצא בתהליך של חלוקה מחדש של מוקדי הכוח, ושאלת היום שאחרי בעזה כבר אינה עניין ישראלי־פלסטיני בלבד. מצרים, קטאר, סעודיה, איחוד האמירויות, ירדן וטורקיה מבינות שמי שישפיע על המבנה הפלסטיני החדש יקבל מנוף משמעותי באזור כולו. ארדואן אינו מתכוון להשאיר את הזירה לאחרים.
עבאס וארדואן זקוקים זה לזה — אבל כל אחד מסיבה אחרת.
עבאס זקוק לטורקיה מפני שלארדואן יש מה שאין לו: ערוצי קשר והשפעה בחמאס. ארדואן זקוק לעבאס מפני שלנשיא הפלסטיני יש מה שחמאס אינו יכול לתת לו: לגיטימציה של הנהגה פלסטינית מוכרת בעולם.
בלי עבאס, המעורבות הטורקית עלולה להיראות כהמשך התמיכה של אנקרה בחמאס. עם עבאס לצדו, ארדואן יכול להציג את עצמו אחרת לחלוטין — לא כפטרון של מחנה פלסטיני אחד אלא כמתווך המסוגל לדבר עם שני המחנות וכמי שיכול אולי לסייע בחיבור מחדש בין עזה לגדה.
זהו שינוי חשוב.
השאלה הגדולה סביב הרשות הפלסטינית כבר אינה רק מי מנהל את רמאללה. השאלה היא מי יקבל סמכויות בעזה אם וכאשר יסתיים העימות ותיווצר מערכת שלטונית חדשה ברצועה.
עבאס רוצה שהתשובה תהיה ברורה: הרשות הפלסטינית.
מבחינתו, כל פתרון שבו עזה מנוהלת לאורך זמן באמצעות גוף בינלאומי, הנהגה מקומית עצמאית או מערכת שאינה כפופה לרמאללה הוא איום אסטרטגי. אם תקום בעזה ישות פלסטינית חדשה ונפרדת, חזון איחוד הגדה והרצועה תחת הנהגה אחת עלול להיקבר לשנים — ואיתו גם אחד הטיעונים המרכזיים שעליהם נשענת התביעה הפלסטינית למדינה אחת בשני האזורים.
אלא שלעבאס יש בעיה גדולה: הוא אינו יכול להחזיר את הרשות לעזה בכוחות עצמו.
חמאס אמנם עשוי להיחלש צבאית ופוליטית, אבל הוא אינו נעלם רק מפני שמישהו ברמאללה או בוושינגטון החליט שכך יהיה. יש לו פעילים, מוסדות, תומכים, רשתות חברתיות וקשרים עמוקים בתוך החברה העזתית. כל תוכנית ליום שאחרי שתתעלם לחלוטין מקיומו עלולה להיתקל בהתנגדות, באלימות או בחבלה מבפנים.
וכאן נכנס ארדואן.
לטורקיה קשרים ארוכי שנים עם חמאס ויכולת לדבר עם הנהגתו באופן שלרשות הפלסטינית, לישראל ולרבות ממדינות המערב אין. מבחינת עבאס, אנקרה עשויה להיות אחת הכתובות המסוגלות ללחוץ על חמאס לקבל נוסחה שבה הוא מוותר על שליטה צבאית ושלטונית בתמורה להישרדות פוליטית כלשהי בתוך המערכת הפלסטינית.
מבחינת חמאס, טורקיה עשויה לספק גשר להסדר שאפשר יהיה להציג בפני הציבור הפלסטיני לא ככניעה מוחלטת לישראל אלא כחלק מהסדר פלסטיני־ערבי־מוסלמי רחב יותר.
ומבחינת ארדואן, האפשרות הזאת היא זהב מדיני.
אם יצליח להיות האיש שמדבר גם עם עבאס וגם עם חמאס, הוא יהפוך את טורקיה משחקנית חיצונית למתווכת שקשה מאוד לעקוף. לא במקרה אנקרה ממשיכה להשקיע ביחסיה עם שני המחנות הפלסטיניים גם כאשר היחסים ביניהם עצמם עוינים ומלאי חשד.
היום שאחרי בעזה הופך למעשה לשוק גיאופוליטי שבו כל מדינה מבקשת לעצמה נתח. מצרים רוצה ביטחון בגבול ושליטה על מנגנוני התיווך. קטאר מחזיקה בערוצי ההשפעה העמוקים שלה בחמאס. סעודיה ומדינות המפרץ מחזיקות במפתח הכספי לשיקום. ירדן חרדה מכל שינוי בגדה. וטורקיה מביאה לשולחן שילוב יוצא דופן של כוח צבאי, משקל מדיני, חברות בנאט״ו, קשר ישיר עם וושינגטון ויכולת לדבר עם גורמים פלסטיניים שאחרים מתקשים להגיע אליהם.
לכן הביקור באנקרה הוא גם הצהרת מועמדות טורקית לתפקיד ביום שאחרי.
עבור ישראל זו התפתחות מורכבת מאוד.
ישראל מנהלת במשך שנים מערכת יחסים קשה עם ארדואן בכל הנוגע לפלסטינים ולחמאס. הנשיא הטורקי הפך לאחד המבקרים החריפים ביותר של ממשלת נתניהו, ואנקרה קיימה ומקיימת קשרים עם בכירי חמאס. בירושלים היו מעדיפים בוודאי שעיצוב עזה שלאחר המלחמה ייעשה ללא מעורבות טורקית משמעותית.
אלא שההעדפה הישראלית אינה בהכרח זו שתקבע.
אם ממשל טראמפ יגיע למסקנה שטורקיה מסוגלת לסייע בהשגת הסכמה פלסטינית לפירוק כוחו הצבאי של חמאס או להעברת השלטון בעזה לגוף אחר, ארדואן עשוי להפוך מבחינת וושינגטון מנשיא בעייתי לשחקן שימושי מאוד.
הקשר הישיר בין טראמפ לארדואן חשוב כאן. הנשיא האמריקני רואה שוב ושוב במנהיג הטורקי אדם שאפשר לעשות איתו עסקאות גם כאשר היחסים בין המדינות מסובכים. אם הבית הלבן יחליט שהדרך להסדר בעזה עוברת גם באנקרה, ישראל עלולה למצוא את עצמה נאלצת להתמודד עם נוכחות טורקית בתוך התהליך גם אם אינה מעוניינת בכך.
אבל הסיפור הגדול יותר אינו רק עזה.
מחמוד עבאס בן 90. לכן כמעט כל מהלך מדיני משמעותי שהוא עושה כיום מתקיים כשברקע מרחפת השאלה שאיש במערכת הפלסטינית אינו יכול להתעלם ממנה: מי יהיה שם אחריו.
הגעתם לאנקרה של בכירים פלסטינים לצד עבאס, ובהם מאג׳ד פרג׳, האיש העומד בראש מנגנון המודיעין הפלסטיני ואחת הדמויות החזקות בממסד ברמאללה, מעניקה לביקור ממד נוסף. עבור מדינות המבקשות להשפיע על העתיד הפלסטיני, אין די בקשר עם עבאס. צריך לבנות כבר עכשיו קשרים עם המערכת שתישאר ביום שבו הוא לא יהיה שם.
וארדואן מבין זאת היטב.
טורקיה אינה משקיעה רק ביחסים עם נשיא הרשות הנוכחי. היא משקיעה במערכת הפלסטינית הבאה. מבחינת אנקרה, קשרים עם אנשי הביטחון, המנגנונים והדרג המדיני ברמאללה יכולים להפוך בעתיד לנכס לא פחות חשוב מהקשרים שטיפחה עם חמאס.
זה גם מסביר מדוע עבאס עצמו מעוניין בחיזוק היחסים עם טורקיה. ככל שהרשות נתונה ללחץ ישראלי גדול יותר, למצוקה כלכלית ולביקורת פנימית, כך היא זקוקה יותר למעטפת בינלאומית שתעניק לה תחושה — ובעיקר מראית עין — של רלוונטיות.
דווקא התקפות ישראליות חריפות על עבאס יכולות במקרים מסוימים לסייע לו בזירה הפנימית. אחת הטענות הקשות נגדו במשך שנים היא שהרשות הפכה לקבלן הביטחוני של ישראל ואינה מצליחה להשיג תמורה מדינית. כאשר בכירים ישראלים תוקפים אותו ומציגים אותו כאויב, קל לו יותר לטעון בפני הציבור הפלסטיני שהוא אינו עושה דברה של ישראל.
אבל המבחן האמיתי של ארדואן עדיין לפניו.
כל עוד הוא תומך ברשות ומקיים במקביל קשרים עם חמאס, הוא יכול ליהנות משני העולמות. ברגע שתונח על השולחן תוכנית ממשית לפירוק כוחו הצבאי של חמאס, אנקרה תידרש להכריע עד כמה היא מוכנה להפעיל את השפעתה.
אם ארדואן ילחץ על חמאס לוותר על נשקו ועל שליטתו הצבאית בעזה, הוא עשוי להפוך מאחד האנשים המרגיזים ביותר מבחינת ישראל למרכיב משמעותי בפתרון שהמערכת הבינלאומית תנסה לכפות או לקדם.
אם, לעומת זאת, טורקיה תנסה לשמר לחמאס כוח צבאי או מעמד עצמאי שיאפשר לו להמשיך לשלוט בפועל בחלקים מעזה, המעורבות הטורקית תהפוך מבחינת ישראל מאתגר דיפלומטי לאיום אסטרטגי.
לכן השאלה החשובה אינה מה ארדואן אומר על ישראל מעל הבמה. את זה כולם כבר מכירים. השאלה המעניינת באמת היא מה הוא אומר לאנשי חמאס בחדרים הסגורים.
מבחינת ישראל קיימת גם אפשרות רחבה יותר. אם יתקדם מהלך אמריקני להסדר אזורי, ישראל כבר לא תמצא מולה רק רשות פלסטינית חלשה, אלא מערך של אינטרסים אזוריים שבו טורקיה, מצרים, סעודיה, קטאר, ירדן ומדינות נוספות ינסו להשפיע — כל אחת בדרכה — על אותו יעד פלסטיני.
אפשר לדמיין את חלוקת העבודה: מצרים בביטחון ובגבול, מדינות המפרץ במימון השיקום, הרשות במנגנוני הממשל, קטאר בערוציה לחמאס וטורקיה בתפקיד המתווכת המבקשת לחבר בין המחנות ולהעניק למהלך מעטפת מוסלמית ופוליטית.
זו עדיין אינה קואליציה. האינטרסים של המדינות הללו שונים ולעיתים אף מתנגשים. אבל מבחינת ישראל המשמעות ברורה: הוויכוח על עתיד עזה והגדה עלול להתנהל לא רק בינה לבין הפלסטינים, אלא בינה לבין מערכת שלמה של מעצמות אזוריות — ואם אותה מערכת תקבל גיבוי אמריקני, יכולת התמרון הישראלית תצטמצם.
לכן פגישת עבאס–ארדואן חשובה דווקא משום שלא יצאה ממנה הכרזה היסטורית.
לא נחתם באנקרה הסכם שישנה מחר בבוקר את המזרח התיכון. לא הוכרזה ממשלה פלסטינית חדשה ולא נקבע מי ישלוט בעזה. אבל לפעמים דווקא פגישות כאלה מסמנות היכן נערכים כבר הקרבות של המחר.
עבאס מחפש דרך להשאיר את הרשות בחיים ולהחזיר אותה למרכז הזירה לקראת היום שאחריו. ארדואן מחפש דרך להפוך את טורקיה למעצמה שאי אפשר לעקוף בדרך אליו.
וזו הסיבה שישראל צריכה להביט היטב בתמונה מאנקרה: ארדואן כבר אינו מסתפק בעידוד הפלסטינים מן היציע. הוא הכניס את הכף פנימה — והוא בוחש בקלחת בעצמו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
