זה קורה באיחור גדול בהשוואה למתחרים אבל באפל אף פעם לא ממהרים אלא עובדים בסבלנות עד להשגת שלמות יחסית למתחרים. והלקוחות כבר רגילים לכך.
עכשיו, שנים אחרי סמסונג ואחרי סדרת המוצרים המתקפלים של היצרניות הסיניות הענקיות מגיעה גם אפל עם המתקפל החדש שלה שמופיע בנוסף לכל הדגמים הקיימים כולל הפרו מקס.
אייפון 18 אולטרה המתקפל מגיע באיחור כי אפל מעדיפה מסורתית לתת לאחרים להשתפשף, להיכשל, לתקן ולשכלל — ולהיכנס רק כשהיא מאמינה שהטכנולוגיה בשלה לסטנדרטים האכזריים שהיא מציבה לעצמה.
והשאלה הגדולה היא האם הפעם ההמתנה השתלמה. האם האייפון המתקפל הראשון יהיה באמת הבשורה שחיכינו לה — או שכדאי יהיה להתאפק, לתת לדור הראשון לשלם את שכר הלימוד ולהמתין לדגם השני או השלישי. כי דבר אחד כמעט מובטח: מיליונים ירצו לראות אותו. הם יצטופפו בחנויות הדגל של מותג התפוח הנגוס, יחזיקו אותו, ימששו, יפתחו, יסגרו, יעבירו אצבע בחשדנות בדיוק על נקודת הקיפול, יפתחו שוב — ואז יתחילו לפנטז ולתהות מאיפה, לעזאזל, משיגים אלפיים ומשהו דולר כדי להשתדרג.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
ספטמבר הקרוב יביא לנו בישראל את ראש השנה. בעולם הטכנולוגיה מתקיים באותו חודש כבר שנים חג אחר: אירוע האייפון השנתי של אפל. אלא שהפעם לא מדובר בעוד ערב שבו יספרו לנו שהמעבד מהיר יותר, המצלמה מצלמת טוב יותר בחושך והסוללה מחזיקה עוד קצת. אחרי כמעט עשרים שנה שבהן האייפון נשאר בבסיסו מלבן זכוכית, אפל עומדת לשנות את צורתו.
אייפון 18 אולטרה המתקפל צפוי להיסגר כמו ספר. בחוץ יהיה מסך OLED של כ־5.5 אינץ׳. פותחים אותו — ובפנים נפרש מסך של כ־7.8 אינץ׳ ביחס הקרוב ל־4:3. טלפון בכיס, כמעט טאבלט ביד. והוא אמור להיות דק להדהים: ההערכות מדברות על כ־4.5 מילימטרים בלבד כשהוא פתוח וכ־9 עד 9.5 מילימטרים כשהוא סגור. המשקל המשוער נע באזור 230–240 גרם והגוף צפוי לשלב טיטניום ואלומיניום. במילים אחרות, אפל מנסה לגרום לשני חצאי טלפון המונחים זה על זה להרגיש ביד כמו מכשיר אחד ולא כמו כריך אלקטרוני.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי: מדוע לעזאזל זה לקח לאפל כל כך הרבה זמן? סמסונג השיקה את הגלקסי פולד הראשון כבר ב־2019. הסינים הסתערו אחריה. וואווי, הונור, אופו, שיאומי ואחרות השקיעו הון. היו מתקפלים שנפתחו לספר, אחרים שהתקפלו לצד השני, דגמי צדפה, מסכים ענקיים ומכשירים דקים להפליא. אפל הביטה מהצד — ובצדק.
המתקפלים הראשונים היו פלא טכנולוגי רדוף שדים. מסכים עדינים, שכבות שנפגעו, צירים מורכבים, רגישות לאבק וללכלוך, מכשירים עבים וכבדים ובעיקר אותה נקודה ארורה באמצע המסך: הקפל. הוא היה שם כדי להזכיר בכל פתיחה שהמסך עושה משהו שמסכים לא נולדו לעשות. שילמתם הון, פתחתם את המכשיר החדשני שלכם — ובדיוק במרכז המסך חיכתה צלקת. לפעמים ראו אותה היטב, לפעמים רק כשהאור פגע בזווית מסוימת, ולעיתים הרגישו אותה באצבע. מבחינת אפל זה לא היה מספיק טוב.
לכן היא נתנה לאחרים להיות שפני הניסיון. סמסונג עשתה עבורה חלק עצום מהעבודה המלוכלכת. דור אחר דור היא שינתה צירים, חיזקה מסכים, החליפה חומרים, הקטינה עובי ומשקל והפכה את הקפל לפחות ופחות בולט. גם הסינים לחצו מאחור עם פתרונות משלהם. המתקפל של 2026 הוא חיה אחרת לחלוטין מזה של 2019.
מי שרוצה להבין את ההבדל אינו צריך להמתין לספטמבר. היכנסו כבר עכשיו לחנות סמסונג ובקשו להחזיק את המתקפלים החדשים שלה. פתחו, סגרו והעבירו אצבע באמצע המסך. המכשירים האלה עדיין אינם מושלמים, אבל הם מסבירים היטב מדוע אפל החליטה שעכשיו אפשר להצטרף למשחק.
והנה מגיעה האירוניה המופלאה של הסיפור. מי שעזרה להבשיל את הקטגוריה שאפל נכנסת אליה עכשיו היא גם מי שצפויה לייצר עבורה את לב המכשיר: סמסונג. סמסונג דיספליי צפויה לספק לאפל את מסך ה־OLED המתקפל. מדובר בפאנל ייעודי שבו משולבים רכיבי המגע בתוך מבנה המסך באופן שמקטין את העובי. המטרה אינה רק להפוך את האייפון לדק יותר אלא גם לשפר קשיחות, בהירות ויעילות אנרגטית.
כלומר, בחנות הטלפונים סמסונג תנסה לשכנע אתכם שהגלקסי המתקפל שלה עדיף על האייפון. מאחורי הקלעים, חטיבת המסכים שלה עשויה להרוויח כסף כאשר תבחרו דווקא באייפון. אלה יחסים ותיקים ומשונים בין שתי ענקיות שהן אויבות בחזית ושותפות עסקיות מאחורי הקלעים.
אבל גם המסך החדש אינו פותר את כל הבעיות. הקפל הוא עדיין האויב מספר אחת. לפי ההדלפות, אפל השקיעה מאמצים עצומים בהפיכתו לכמעט בלתי נראה, בין היתר באמצעות זכוכית דקה במיוחד ומבנה שנועד לפזר את הלחץ באזור הקיפול. אחת ההערכות מדברת על קפל שעומקו פחות מ־0.15 מילימטר. המספר עצמו אינו מעניין את רובנו. מה שמעניין הוא האם כשניכנס לחנות ונעביר אצבע באמצע המסך נראה ונרגיש אותו.
לצד המסך נמצא הציר — חתיכת הנדסה שעשויה לקבוע את גורל המכשיר כולו. הוא צפוי לעשות שימוש בחומרים מתקדמים, ובהם מתכת אמורפית המכונה לעיתים ״מתכת נוזלית״, העמידה מאוד לעיוות. הציר חייב להיות דק, חזק ומדויק, לשרוד אינספור פתיחות וסגירות ובמקביל לחלק את הלחץ כך שהמסך לא יסבול שוב ושוב בדיוק באותה נקודה.
אבל אחרי המסך והציר מגיע השד השלישי של המתקפלים, והוא פחות סקסי והרבה יותר חשוב: הסוללה. זו אחת הסתירות ההנדסיות האכזריות ביותר במכשיר מתקפל. כשהוא פתוח הוא מפעיל מסך OLED של כמעט שמונה אינץ׳ ולכן זקוק להרבה חשמל. אבל כדי שלא יהפוך ללבנה כשהוא נסגר, שני החצאים חייבים להיות דקיקים. ודווקא במכשיר שזקוק מאוד לסוללה גדולה — כמעט שאין מקום להכניס אחת.
יצרן יכול לדחוף פנימה סוללה ענקית, אבל אז המכשיר יהיה עבה וכבד. הוא יכול לייצר פלא דקיק, אבל אז המשתמש יפתח את המסך הענק ויראה את אחוזי הסוללה נמסים. אין כאן קסמים. יש פיזיקה. לכן אחד הקרבות החשובים ביותר בפיתוח האייפון המתקפל אינו רק על כמה חשמל אפשר להכניס לתוכו, אלא כיצד לגרום לו לצרוך פחות ממנו.
ההערכות לגבי הקיבולת המדויקת עדיין משתנות. חלק מהדיווחים מצביעים על אזור 4,800–5,000 מיליאמפר־שעה, ואחרים טוענים שאפל בחנה סוללות גדולות יותר, אפילו באזור 5,400–5,800 מיליאמפר־שעה. המספר הסופי ייוודע רק כאשר המפרט יאושר, אבל הכיוון חשוב יותר: אפל זקוקה לתאים בעלי צפיפות אנרגיה גבוהה שיכניסו יותר חשמל לפחות נפח.
וזו אחת הסיבות לכך שהשבב החדש ממשפחת A20 חשוב הרבה יותר מכפי שנדמה. הוא צפוי להיות מיוצר בתהליך מתקדם של 2 ננומטר, והמטרה אינה רק לגרום לאייפון לרוץ מהר יותר. במתקפל חשוב במיוחד לבצע יותר עבודה בפחות אנרגיה ולייצר פחות חום בתוך גוף דק שאין בו כמעט מקום לקירור. גם אריזת השבב צפויה להיות קומפקטית יותר ולפנות עוד נפח פנימי יקר.
גם המסך הוא חלק מהמלחמה בחשמל. כאשר המכשיר סגור ומשתמשים במסך החיצוני הקטן, צריכת האנרגיה אמורה להיות נמוכה משמעותית מאשר כשהמסך הפנימי הענק פתוח. לכן מערכת ההפעלה, השבב ובקרי התצוגה יצטרכו לעבוד יחד ולנהל בחוכמה את שני מצבי השימוש. זה אולי נשמע כמו עניין למהנדסים, אבל עבור המשתמש התוצאה פשוטה מאוד: האם האייפון יגיע איתו עד הערב או יחפש שקע בארבע אחר הצהריים.
וזה יהיה אחד המבחנים הראשונים והחשובים ביותר בביקורות. לא כמה זמן האייפון מחזיק כאשר הוא סגור ואנחנו משתמשים בו כמו בטלפון רגיל, אלא כמה זמן הוא מחזיק כאשר אנחנו באמת עושים את הדבר שבגללו שילמנו יותר מאלפיים דולר — ופותחים שוב ושוב את המסך הגדול. אייפון מתקפל שמסוגל לשרוד יום עבודה אמיתי עם שימוש נדיב במסך הפנימי יהיה הישג הנדסי מרשים. אייפון מתקפל מהמם שדורש מטען באמצע היום יהיה סימן שאפל אולי הייתה צריכה לחכות עוד שנה.
ובתוך כל המלחמה הזאת על מילימטרים אמורה להיכנס חומרה רצינית מאוד. לפי המפרט המסתמן, האייפון המתקפל יקבל A20 או A20 Pro, כ־12 גיגה־בייט זיכרון עבודה, מודם מהדור החדש של אפל ואחסון שעשוי להגיע עד טרה־בייט.
מאחור צפויות שתי מצלמות 48 מגה־פיקסל. ודווקא כאן צפויה אחת הפשרות המעניינות: ייתכן שהאייפון היקר ביותר שאפל מכרה אי פעם יציע פחות אפשרויות צילום מאייפון 18 פרו מקס בעל שלוש המצלמות. גם Face ID עשוי להיעלם ובמקומו צפוי Touch ID בכפתור הצד. לא משום שאפל התחרטה על זיהוי פנים, אלא בגלל אותה מלחמה על נפח פנימי. מערכת Face ID תופסת מקום, ובמכשיר הזה כל מילימטר שווה זהב.
כך עשוי להיווצר מצב משונה: המכשיר החדשני והיקר ביותר במשפחת האייפון מגיע עם שתי מצלמות ועם טביעת אצבע, בעוד אייפון זול ממנו מציע שלוש מצלמות וזיהוי פנים. אבל מי שיקנה את המתקפל לא ישלם על המצלמה השלישית. הוא ישלם על הרגע שבו הטלפון נפתח.
אתם יושבים במטוס ורוצים לראות סרט — פותחים. קוראים כתבה ארוכה — פותחים. רוצים מפה גדולה — פותחים. עובדים על מסמך ולצדו כלי בינה מלאכותית — פותחים. סיימתם — סוגרים ומכניסים לכיס. זו ההבטחה האמיתית של המכשיר: לא סתם טלפון מתקפל, אלא כמעט טאבלט שנעלם בתוך הטלפון.
ואז מגיע המחיר. ההערכות נעות בין כ־2,000 ל־2,500 דולר, בהתאם לגרסה ולאחסון. המחיר הרשמי כמובן ייקבע רק כאשר אפל תציג את המכשיר. בישראל אפשר להניח שהמספר על התווית לא יהיה לבעלי לב חלש.
אבל אפל אינה חייבת למכור עשרות מיליוני מתקפלים בדור הראשון. היא צריכה לגרום לעשרות מיליונים לרצות אחד. האייפון המתקפל הראשון יכול להיות מוצר הילה — המכשיר שאדם מוציא בבית קפה ומיד גורם למישהו לידו להסתכל, זה שמוציאים בישיבה ופותחים כמעט בלי סיבה, וזה שמישהו מחזיק במסעדה והחבר מולו אומר מיד: רגע, תן לי לראות.
אפל זקוקה לזה משום שהאייפון הפך לקורבן של ההצלחה של עצמו. הוא פשוט טוב מדי. אייפון בן שלוש שנים עדיין מהיר, מצלם נהדר ועושה כמעט כל מה שרוב האנשים צריכים. קשה לגרום לאדם להוציא שוב הון רק מפני שהמצלמה השתפרה והמעבד מהיר יותר. אבל אם האייפון החדש נפתח והופך למשהו שהמכשיר הישן פשוט אינו מסוגל להיות — זו כבר סיבה אחרת להשתדרג.
פתאום לבעל אייפון 17 פרו מקס חדש ונוצץ יכול להיות מכשיר מצוין לחלוטין, ובכל זאת, ברגע שהאדם לידו יפתח את האייפון שלו למסך של כמעט שמונה אינץ׳, שלו עלול להיראות לרגע כמו הדור הקודם. זה בדיוק אפקט ה״אני רוצה גם״ שאפל זקוקה לו.
לצד המתקפל צפויים להגיע בספטמבר גם אייפון 18 פרו ואייפון 18 פרו מקס, עם שבבים חדשים, שיפורי מצלמה, תצוגה וסוללה. בשנה רגילה כל העולם היה מדבר עליהם. השנה הם עלולים להפוך לשחקני משנה בערב שלהם עצמם.
גם משפחת אייפון 18 צפויה להתפצל. התוכנית המסתמנת היא שהדגמים היוקרתיים והמתקפל יובילו את השקת הסתיו, בעוד האייפון 18 הרגיל יגיע במחזור מאוחר יותר. מבחינה עסקית זה כמעט מושלם: כאשר כל העולם מדבר בספטמבר על ״האייפון החדש״, חלון הראווה של אפל יתמלא דווקא במוצרים היקרים והרווחיים ביותר שלה. וכאשר מעל כולם ניצב מכשיר של יותר מ־2,000 דולר, אפילו פרו מקס יקר מתחיל פתאום להיראות כמעט סביר.
אבל לפני שמתחילים לחסוך כדאי להחזיר לרגע את כרטיס האשראי לכיס. זה דור ראשון. אפל יכולה לחכות שנים, לבצע אינספור בדיקות ולהציב סטנדרטים מפלצתיים, אבל היא אינה יכולה לבטל את חוקי הפיזיקה. מסך גמיש מורכב יותר ממסך רגיל. ציר הוא חלק מכני. סוללה בתוך שני חצאים דקיקים היא פשרה. ודור ראשון של קטגוריה חדשה הוא בדיוק המקום שבו מתגלות לפעמים הבעיות שאף מעבדה לא הצליחה לחזות.
לכן בספטמבר יתחיל הוויכוח האמיתי: לקנות את הראשון או לחכות לאייפון המתקפל הבא? כמעט בטוח שהמכשיר הראשון יהיה מרשים. השאלה היא האם הוא יהיה טוב מספיק כדי שנפקיד בידיו אלפיים ומשהו דולר ונשתמש בו יום אחרי יום במשך שנים.
ומי שרוצה לקבל כבר עכשיו מושג על התשובה, שילך לחנות סמסונג. בקשו את אחד המתקפלים החדשים ביותר, ואל תנהלו מלחמת דת בין אנדרואיד לאפל. תחזיקו אותו, תפתחו, תעבירו אצבע על הקפל, תקראו משהו, תסגרו ותפתחו שוב. זה כמובן לא האייפון החדש, אבל שם כבר אפשר להבין את הקסם שאפל רוצה למכור: מכשיר שנכנס לכיס כטלפון ונפתח ביד כמעט לטאבלט.
עכשיו דמיינו שם את האייפון שלכם, התמונות שלכם, הווטסאפ, האפליקציות, השעון, האיירפודס וכל העולם הדיגיטלי שכבר בניתם סביב אפל. אם אחרי כמה דקות תחשבו ״יפה, אבל בשביל מה אני צריך את זה?״ — מצוין. חסכתם כנראה יותר מאלפיים דולר. אבל אם תחזירו אותו למוכר ותרצו לפתוח אותו עוד פעם אחת לפני שאתם הולכים — תתחילו לחסוך.
כי אפל לא חיכתה כל השנים האלה רק עד שתוכל לייצר מסך שמתקפל. היא חיכתה עד שהמסך, הציר, העובי, השבב, צריכת החשמל והסוללה יבשילו יחד מספיק כדי שתוכל לנסות לגרום למיליוני בני אדם לעמוד בתור, לגעת, למשש, לפתוח, לסגור — ולהחליט שהמלבן המצוין שכבר נמצא בכיס שלהם פתאום אינו מספיק.
והאירוניה האחרונה פשוט נפלאה. אם אפל תצליח, סמסונג — החברה שהגיעה למתקפלים שנים לפניה, ספגה את מחלות הילדות ועזרה להפוך אותם למוצר בשל — תנסה למכור לנו את הגלקסי שלה בחנות אחת. בחנות הסמוכה אנשים יקנו את האייפון שמאיים עליו. ובתוכו יהיה מסך של סמסונג.
״עניין מרכזי״
חדשות וסקופים מאז 1999.
