קנדה היא עוד פרק אפל בקדנציה השנייה, האחרונה והמסתבכת של דונלד טראמפ. הנשיא שחזר לבית הלבן משוכנע שכוחה האדיר של ארצות הברית יספיק כדי לגרום לעולם להתיישר לפי רצונו מגלה שוב ושוב שמנהיגים אחרים אינם מתכוונים למלא את התפקיד שהועיד להם. שי הסיני אינו מתקפל, פוטין אינו מספק לו את ההסדר שהבטיח באוקראינה, איראן לא נכנעה, אירופה מתחילה לבנות לעצמה מרחב פעולה עצמאי יותר — ועכשיו מגיע מארק קרני ומנחית עליו סנוקרת דווקא מהמקום שבו טראמפ היה בטוח שהניצחון יהיה קל.
וזו אינה עוד מדינה. זו קנדה — השכנה הצפונית, שותפה בנאט״ו ובהגנת צפון אמריקה ואחת מבעלות הברית המדיניות, הצבאיות, הכלכליות והחברתיות הקרובות ביותר של ארצות הברית. שתי המדינות חולקות גבול עצום וכלכלות המחוברות זו לזו עד שמכונית אמריקנית יכולה להכיל חלקים שחצו את הגבול כמה פעמים במהלך ייצורה.
דווקא את קנדה בחר טראמפ להקניט שוב ושוב ביומרה להפוך אותה למדינה ה־51 של ארצות הברית. עכשיו הבדיחה הפכה למלחמת סחר אמיתית: המשא ומתן בין המדינות קרס, מכסים אמריקניים חדשים של 50% נכנסו לתוקף על סחורות קנדיות בהיקף של 27.6 מיליארד דולר קנדי, וקרני הודיע שלא יתקפל. ב־8 בספטמבר תפעיל קנדה מכסי נגד של 15%, 25% ו־50% על יבוא אמריקני באותו היקף — דולר מול דולר.
טראמפ הגיב בעוד סיבוב של העלאת ההימור: הוא מאיים שמ־1 בינואר 2027 יוכפלו ל־50% המכסים גם על מכוניות ומשאיות קנדיות ויוטלו בשיעור הזה גם על חלקי רכב. בכך הופך סכסוך מסחרי למבחן כוח בין שתי כלכלות שבמשך עשרות שנים נבנו דווקא מתוך הנחה שהגבול ביניהן צריך להפריע למסחר כמה שפחות.
אבל על מה הם בכלל רבים?
שורשי המשבר הנוכחי נמצאים כבר בתחילת הקדנציה השנייה של טראמפ. מאז שובו לבית הלבן בינואר 2025 הוא מפעיל מכסים ככלי מרכזי במדיניות החוץ והכלכלה שלו. קנדה ספגה מכסים על פלדה, אלומיניום, כלי רכב, עץ ומוצרים נוספים, הגיבה במכסים משלה, ושתי המדינות נכנסו לסדרה מתמשכת של איומים, הקלות זמניות ומשאים ומתנים.
מאחורי המחלוקת נמצא גם הסכם הסחר החופשי בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, שאמור לעבור בחינה מחדש. טראמפ רוצה לשנות את תנאי הסחר כך שיותר ייצור יתבצע בארצות הברית, לצמצם את גירעונות הסחר בענפים מסוימים ולהקשות על מוצרים שלדעת ממשלו נהנים מיתרון לא הוגן בשוק האמריקני.
השיחות האחרונות כבר התקרבו להסדר שהיה אמור להפחית חלק מהמכסים. אלא שבישורת האחרונה צצו מחלוקות חדשות, ובהן תנאים הנוגעים לענף הרכב והמשאיות ולמידת החופש שתישאר לקנדה לנהל מדיניות סחר עצמאית. מבחינת קרני, הדרישות האמריקניות חצו את הגבול שבין עסקה כלכלית לבין פגיעה בריבונות הקנדית.
והוא קם מהשולחן.
כדי להבין את משמעות העימות צריך גם להבין מהו בכלל מכס. טראמפ נוהג להציג מכסים כאילו מדובר בחשבון שאמריקה שולחת למדינה הזרה. בפועל, כאשר ארצות הברית מטילה מכס על מוצר קנדי, מי שמשלם אותו למכס האמריקני הוא היבואן בארצות הברית.
מכאן מתחיל המאבק על מי יספוג את העלות. היצרן הקנדי יכול להוריד מחיר ולוותר על חלק מהרווח, החברה האמריקנית יכולה לספוג חלק מההתייקרות, והצרכן האמריקני עלול למצוא בסוף מוצר יקר יותר על המדף. בדרך כלל החשבון מתחלק.
זו הסיבה שמלחמות מכסים הן עסק מסוכן. הן מסוגלות להגן על תעשייה מקומית ולגרום לחברות לשקול להעביר ייצור לתוך המדינה, אבל הן גם עלולות לייקר חומרי גלם ורכיבים לתעשייה המקומית עצמה.
בתעשיית הרכב הצפון־אמריקנית האבסורד בולט במיוחד. מפעל אמריקני יכול להזדקק לחלק שיוצר בקנדה מחומר גלם אמריקני. מכס שנועד להגן על העובד האמריקני עלול במקרה כזה דווקא להעלות את עלויות המפעל שמעסיק אותו.
ובכל זאת, אין כאן שוויון כוחות.
הכלכלה האמריקנית גדולה בערך פי 13 מזו הקנדית וכ־70% מהיצוא הקנדי מופנה לשוק האמריקני. אם העימות יימשך חודשים ושנים, לקנדה יש הרבה יותר מה להפסיד.
קרני יודע זאת מצוין. האיש שמול טראמפ אינו פוליטיקאי פופוליסטי אלא מי שניהל את הבנק המרכזי של קנדה ואחר כך את הבנק המרכזי של בריטניה. טראמפ מנהל משא ומתן באמצעות יצירת אי־ודאות; קרני בנה קריירה שלמה על ניהול סיכונים ואי־ודאות. טראמפ מנסה לגרום ליריב לחשוש ממה שיעשה מחר. קרני הוא אדם שמקצועו היה לתמחר את המחר.
ולכן הוא אינו מנסה להביס את ארצות הברית. הוא מנסה להוכיח שהמחיר של כניעה לטראמפ עלול להיות גבוה יותר מן המחיר של ההתנגדות לו.
בינתיים הציבור הקנדי איתו. כשלושה מכל ארבעה קנדים שנבדקו תומכים בהחלטתו שלא לקבל את התנאים האמריקניים. אבל זה עלול להשתנות במהירות אם מפעלים ייסגרו, היצוא ייפגע והאבטלה תעלה. קרני משחק משחק מסוכן מאוד ואין שום ודאות שינצח בו.
אלא שטראמפ מסתכן במשהו אחר.
קנדה כבר פועלת להרחיב את קשרי הסחר שלה עם אירופה ואסיה ולצמצם בהדרגה את התלות העצומה בשוק האמריקני. היא אינה יכולה להחליף את ארצות הברית, אבל עצם העובדה שבעלת הברית הקרובה הזאת רואה כיום בהפחתת התלות בוושינגטון יעד אסטרטגי צריכה להדליק נורה אדומה בבית הלבן.
וכאן הופכת קנדה לעוד פרק בסיפור הרחב יותר של הקדנציה השנייה.
טראמפ חזר לשלטון כשהוא מבטיח שכוחו האישי וכוחה של אמריקה יביאו במהירות עסקאות שאחרים נכשלו בהשגתן. המציאות מסין דרך רוסיה ואיראן ועד אירופה מוכיחה שוב שהעוצמה האמריקנית עדיין אדירה — אבל אינה מעניקה לנשיא יכולת אוטומטית לגרום למעצמות ולבעלות ברית לבצע את רצונו.
עכשיו גם קרני אומר לו לא.
והעימות מגיע בזמן פוליטי רע מבחינת טראמפ. בסקר רויטרס־איפסוס האחרון התמיכה בו עומדת על 33% בלבד, שפל בתקופת כהונתו הנוכחית. עוד לפני שחזר לבית הלבן, בדירוג אקדמי רחב של חוקרי נשיאות אמריקנית הוא הוצב במקום האחרון בין נשיאי ארצות הברית. אלה שני מדדים שונים לחלוטין, אבל הניגוד ביניהם לבין נשיא המשוכנע בגדולתו ההיסטורית נעשה קשה להתעלמות.
אין פירוש הדבר שטראמפ נכשל בכל דבר. הכלכלה האמריקנית אינה קורסת, המכסים מכניסים כסף רב לקופה הפדרלית, חברות מסוימות אכן מעבירות או מתכננות להעביר ייצור לארצות הברית, וכוחו של השוק האמריקני כבר הצליח לחלץ ויתורים ממדינות ומחברות.
הבעיה עמוקה יותר: טראמפ עלול לנצח בעסקה ולהפסיד את מערכת היחסים.
וזה בדיוק המבחן שמציבה עכשיו קנדה. אם כלכלתה תישבר וקרני יחזור לוושינגטון כדי לקבל את התנאים שסירב להם, טראמפ יוכל להציג זאת כהוכחה שהשיטה עובדת. אם קנדה תחזיק מעמד ותתחיל באמת לגוון את שוקיה, מדינות אחרות ילמדו שיעור הפוך: אפשר לעמוד מול הנשיא האמריקני, לשלם מחיר ולהישאר על הרגליים.
גם לישראל יש סיבה טובה לעקוב. ישראל תלויה בארצות הברית לא רק בחימוש ובסיוע ביטחוני אלא גם במטרייה דיפלומטית, בטכנולוגיה, בהשקעות ובמערכת הפיננסית. האינטרס הישראלי הוא אמריקה חזקה, יציבה ומוקפת בעלות ברית שרוצות להיות קרובות אליה — לא בעלות ברית שמתחילות להכין תוכניות כיצד להסתדר בלעדיה.
במשך שמונים שנה סוד עוצמתה של אמריקה לא היה רק שמדינות פחדו ממנה. הן רצו להיות לצדה.
וזו השאלה שמארק קרני מציב עכשיו בפני דונלד טראמפ: לא כמה מדינות הוא מסוגל לכופף — אלא כמה מהן עדיין ירצו להיות לצד אמריקה אחרי שינסה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
