בריטניה החליפה שוב ראש ממשלה. אנדי ברנהאם יושב בדאונינג 10 רק כמה שבועות, נהנה עדיין מירח דבש ציבורי ומנסה לשדר תנופה חדשה, אבל זו אינה הסיבה האמיתית להתעניין בו עכשיו. הסיפור הגדול בהרבה הוא שברנהאם הוא ראש הממשלה השביעי של בריטניה בתוך עשר שנים. במדינה שהיתה במשך דורות אחד מסמליה המובהקים של יציבות שלטונית, זו כבר אינה תקלה. זו שיטה שמתקשה לייצר שלטון המסוגל למשול לאורך זמן.
ישראל נערכת לשינוי הכי חיוני להמשך קיומה של מדינת ישראל במתכונת שהיתה קיימת מיום הקמתה. אבל שינוי דיירי לשכת רוה״מ לא תספיק – ישראל חייבת לחזור לשפיות, להישאר דמוקרטית רב תרבותית וחברתית, שפויה כלכלית ובעיקר כזו שאינה מחפשת מלחמה ניצחית כל פעם עם אויב אמיתי או מדומיין אחר.
אבל נתרכז בבריטניה לרגע. די להתבונן ברשימה כדי להבין את ממדי התופעה: דייוויד קמרון, תרזה מיי, בוריס ג׳ונסון, ליז טראס, רישי סונאק, קיר סטארמר ועכשיו אנדי ברנהאם. בין 1966 ל־2016 כיהנו ראשי ממשלה בריטים בממוצע כשש עד שבע שנים. בעשור האחרון התקצר מחזור החיים הממוצע שלהם לכשנתיים בלבד. ליז טראס שרדה 49 ימים. סטארמר הגיע ב־2024 עם רוב עצום של 411 מושבים, ובכל זאת יצא מדאונינג 10 כעבור שנתיים בלבד.
לכן השאלה המעניינת כמה שבועות לאחר כניסתו של ברנהאם אינה אם הוא מוכשר יותר מסטארמר, כריזמטי יותר מסונאק או זהיר יותר מטראס. השאלה היא האם בכלל ניתן כיום להיות ראש ממשלה מצליח בבריטניה לאורך זמן — או שמי שנכנס בדלת השחורה המפורסמת מקבל יחד עם המפתחות גם שעון שסופר לאחור.
וזה חשוב משום שקל מדי להסביר כל נפילה בנפרד. קמרון הסתבך בברקזיט. מיי לא הצליחה להעביר את הסכם הפרישה מהאיחוד האירופי. ג׳ונסון טבע בשערוריות. טראס הפחידה את השווקים בתוכנית כלכלית שהתרסקה במהירות מסחררת. סונאק הובס בבחירות. סטארמר איבד במהירות את אמון הציבור ואת הביטחון של מפלגתו. לכל אחד מהם היתה סיבה אישית מצוינת ליפול.
אבל כאשר שבעה מנהיגים מתחלפים בתוך עשור, כבר אי אפשר להסתפק בשבעה סיפורים אישיים.
המשבר הבריטי עמוק יותר. הוא נובע מהמפגש בין מערכת פוליטית שנבנתה לעולם אחר לבין חברה, כלכלה ומפת מפלגות שהשתנו במהירות. במשך עשרות שנים השיטה הבריטית עבדה כמעט באכזריות מרשימה: שתי מפלגות גדולות נאבקות על המרכז, אחת מהן מקבלת רוב בפרלמנט, ראש הממשלה שולט באמצעות הרוב הזה והממשלה מסוגלת לבצע את מדיניותה.
המערכת עדיין נראית כך מבחוץ. בפנים היא כבר הרבה פחות יציבה.
הברקזיט היה נקודת השבר הגדולה. משאל העם ב־2016 לא רק הוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי. הוא שבר קואליציות פוליטיות ותיקות, פיצל מפלגות מבפנים, העמיק את הפער בין לונדון לפריפריה ובין צעירים למבוגרים, והכניס לפוליטיקה הבריטית שאלה שהחלוקה הישנה בין ימין לשמאל התקשתה להכיל. מאז אותו משאל התפטרו שישה ראשי ממשלה.
אבל הברקזיט לבדו כבר אינו מסביר הכול.
המערכת הדו־מפלגתית מתפוררת בזמן ששיטת הבחירות ממשיכה להתנהג כאילו היא קיימת. נייג׳ל פרג׳ ורפורם מאיימים על הלייבור והשמרנים כאחד, הליברל־דמוקרטים מחזיקים בסיס משלהם, הירוקים מתחזקים, ובסקוטלנד ובוויילס פועלות מפלגות לאומיות בעלות סדר יום שונה לחלוטין מזה של וסטמינסטר. ראש ממשלה יכול לקבל רוב פרלמנטרי עצום מבלי ליהנות מתמיכה מקבילה בציבור, וכאשר הסקרים מתהפכים חברי מפלגתו מתחילים לחשוש לכיסאותיהם הרבה לפני שמגיעות הבחירות הבאות.
וכאן מופיע אחד הפרדוקסים הגדולים של השיטה הבריטית: ראש הממשלה נראה כלפי חוץ חזק להפליא, אבל יכול להפוך לחלש במהירות מסחררת.
הציבור אינו בוחר ישירות את ראש הממשלה. הוא בוחר חברי פרלמנט. המנהיג נשאר בדאונינג 10 כל עוד הוא מסוגל להחזיק ברוב ובאמון מפלגתו. המשמעות היא שגם ראש ממשלה שניצח בבחירות יכול למצוא עצמו מודח למעשה בידי חבריו הרבה לפני שהבוחר מקבל הזדמנות להכריע שוב.
פעם זה היה מנגנון שהעניק גמישות ויציבות: אפשר היה להחליף קברניט בלי להפיל את הספינה. בעשור האחרון אותה גמישות הפכה לדלת מסתובבת.
ויש בעיה עמוקה עוד יותר: גם מי ששורד את מפלגתו מגלה שהיכולת שלו לשנות את המדינה מוגבלת בהרבה מכפי שהבטיח בדרך לשלטון.
בדיקות עומק שנערכו בשנים האחרונות בבריטניה, ובהן ראיונות עם ראשי ממשלה לשעבר ובכירי השירות הציבורי, הצביעו על כשל נוסף: מרכז השלטון הבריטי עצמו מתקשה להתמודד עם האתגרים של המאה ה־21. דאונינג 10 חלש מבחינה מוסדית, משרד הקבינט מסורבל ומפוצל, משרד האוצר מרכז כוח עצום, והמערכת מתקשה לייצר אסטרטגיה ארוכת טווח ולכפות אותה על מנגנון המדינה.
נוצר מצב כמעט אבסורדי: דאונינג 10 חלש מכדי לשלוט היטב במערכת, ולכן ראשי ממשלה מושכים אליו עוד ועוד סמכויות ונושאים. כתוצאה מכך אנשיהם נשאבים לניהול משברים יומיומיים, לכיבוי שריפות ולפרטים קטנים — ונשאר להם פחות זמן וכוח לבצע את השינוי האסטרטגי שבשמו נבחרו.
ועל כל זה יושבת המציאות הכלכלית.
כל ראש ממשלה מגיע ומבטיח לתקן את מערכת הבריאות, לבנות בתים, לשפר תחבורה, לחזק את הצבא, להוריד מסים, להעלות את רמת החיים ולסגור את הפערים בין לונדון לשאר המדינה. ואז הוא פוגש חוב ציבורי עצום, הוצאות רווחה גדלות, אוכלוסייה מזדקנת, שירותים ציבוריים שחוקים, צמיחה חלשה ומשרד אוצר שמזכיר לו שכל הבטחה צריכה בסוף להיות משולמת.
זה בדיוק המלכוד שמחכה עכשיו לברנהאם. תקציב הסתיו יהיה מבחנו הגדול הראשון: כמעט שלושה טריליון ליש״ט של חוב ציבורי, אינפלציה שעדיין מכבידה, התחייבויות ביטחוניות גדלות והבטחה פוליטית שלא להעלות את מס ההכנסה, הביטוח הלאומי או המע״מ. מרחב התמרון שלו קטן בהרבה מן הרושם שמייצרת החלפת ראש ממשלה.
וכאן ברנהאם דווקא נעשה מעניין.
הוא לפחות נכנס לתפקיד כשהוא טוען שהבעיה אינה רק מי יושב בדאונינג 10. עוד לפני שנבחר להנהגת הלייבור הכריז ש״וסטמינסטר שבורה״ והציג תוכנית לביזור כוח מלונדון, להעברת סמכויות לראשי ערים ואזורים ולהוצאת חלקים ממנגנון השלטון מן הבירה. מאז כניסתו לתפקיד החל לקדם הרחבת סמכויות לראשי ערים בתחומי תכנון, דיור והשקעות.
זו הבחנה קריטית. אם הבעיה הבריטית היא רק שסטארמר היה מנהיג חלש, די היה להחליף את סטארמר. אם הבעיה היא שהמערכת עצמה מייצרת שוב ושוב ראשי ממשלה שמבטיחים הרבה, מסוגלים לבצע מעט ונשחקים במהירות — החלפת האדם אינה מספיקה.
ברנהאם מבטיח תוכנית לעשר שנים להשבת היציבות הפוליטית והכלכלית. האירוניה כמעט מושלמת: ראש הממשלה השביעי בתוך עשור מבקש סוף סוף לגרום לבריטניה לחשוב שוב במונחים של עשור.
בשבועות הראשונים הציבור מעניק לו הזדמנות. עצם החלפת סטארמר החזירה ללייבור מעט חמצן, וברנהאם נהנה מפופולריות אישית טובה יותר מיריביו. הוא מדבר בשפה פחות טכנוקרטית, שם את יוקר המחיה והשירותים הציבוריים במרכז ומנסה לשחזר ברמה הלאומית את מודל הביזור שבנה כראש העיר של מנצ׳סטר רבתי.
אבל ירח דבש איננו רפורמה חוקתית.
גם ברנהאם תלוי באותם חברי פרלמנט שיום אחד עלולים להחליט שהוא מסכן אותם. גם הוא כפוף לאותן מגבלות תקציב. גם הוא צריך לתמרן בין משרד האוצר, דאונינג 10, משרד הקבינט והשירות הציבורי. גם הוא מתמודד עם ציבור מפוצל ועם מערכת מפלגתית שבה רפורם יכולה לשאוב קולות מצד אחד והירוקים והליברל־דמוקרטים מן הצד האחר. וגם הוא יגלה במהרה שכל החלטה משמעותית יוצרת קבוצה מאורגנת שמפסידה ממנה.
לכן החודשים הראשונים של אנדי ברנהאם אינם באמת מבחן לאנדי ברנהאם.
הם מבחן לבריטניה.
מדינה אינה אמורה להזדקק לראש ממשלה חדש בכל פעם שהקודם אינו מצליח להגשים בתוך חודשים הבטחות שנועדו לשנים. ממשלה אינה יכולה לתכנן תשתיות, בריאות, אנרגיה, ביטחון, דיור וחינוך לטווח של עשורים כאשר מי שעומד בראשה נאלץ להביט מדי בוקר מעבר לכתפו ולשאול אם מפלגתו כבר מחפשת יורש.
וזו אולי האירוניה הגדולה של הדמוקרטיה הבריטית כיום: היא ממשיכה לייצר הכרעות חדות בבחירות, אבל מתקשה לייצר את הדבר שלשמו נועדו ההכרעות האלה — שלטון יציב המסוגל לבצע מדיניות לאורך זמן.
אנדי ברנהאם אינו צריך אפוא להוכיח שהוא ראש ממשלה טוב יותר מקיר סטארמר. הוא צריך להוכיח שאפשר עדיין להיות ראש ממשלה מצליח בבריטניה.
כי אם בעוד שנה או שנתיים יתחיל גם סביבו אותו טקס מוכר של סקרים מידרדרים, חברי פרלמנט מודאגים, תדרוכים אנונימיים, מרד מפלגתי וחיפוש קדחתני אחר מושיע חדש — כבר יהיה קשה מאוד לטעון שהבעיה היתה בקמרון, במיי, בג׳ונסון, בטראס, בסונאק, בסטארמר או בברנהאם.
שבעה ראשי ממשלה בעשור הם כבר לא סיפור על שבעה אנשים. הם סיפור על מדינה שהשיטה שבה היא מנוהלת מתקשה לאפשר למי שעומד בראשה להצליח.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
