זהו אולי הגילוי הצבאי־אסטרטגי המטלטל ביותר מאז פרוץ המלחמה באיראן: גורם ביטחון אמריקני באירופה ובכיר בנאט״ו מזהירים כי מלאי מיירטי הפטריוט האמריקניים ביבשת הידלדל לרמה שהם מגדירים ״מעבר לקריטית״. לפי ההערכות שפורסמו, המלחמה באיראן לבדה צרכה כ־65 אחוזים ממלאי הפטריוט האמריקני — כ־1,500 מתוך כ־2,330 מיירטים שהיו בידי ארצות הברית לפני המלחמה. במקביל נשחקו מלאים של טילי טומהוק, THAAD וחימושים מדויקים ארוכי טווח, וכוחות ימיים ואוויריים הוסטו מהמזרח הרחוק אל המזרח התיכון. ועכשיו הביטו במפה ושאלו מי המרוויחים הגדולים מן המצב החדש. לא איראן בלבד אלא מנהיגי רוסיה וסיןֿ, ולדימיר פוטין ושי ג׳ינפינג.
שתי המעצמות היריבות הגדולות של ארצות הברית לא נדרשו לירות במלחמה הזאת אפילו כדור אחד, לא איבדו מטוס, לא הקריבו חייל ולא בזבזו מיירט — אבל הן מתעוררות לעולם שבו היריבה האמריקנית שלהן שחוקה יותר, מחסניה מדולדלים יותר, כוחותיה מפוזרים יותר בין זירות ובעלות בריתה מתחילות לשאול שאלה שפעם כמעט לא העזו להעלות: אם מחר תפרוץ מלחמה גדולה נוספת — האם לאמריקה יישאר מספיק נשק כדי להגן גם עליהן?
הפנטגון ונאט״ו דוחים את התיאור שלפיו המערב נותר חסר הגנה. ארצות הברית עדיין מחזיקה ארסנל עצום והיא נותרה המעצמה הצבאית החזקה בעולם. רוסיה עצמה שקועה במלחמה קשה ושוחקת באוקראינה ואינה צפויה מחר בבוקר לפתוח מלחמה כוללת נגד נאט״ו.
אבל אין צורך להגזים כדי להבין את חומרת המצב. אותו גורם ביטחון אמריקני באירופה הזהיר כי לכוחות האמריקניים ביבשת אין כיום די מיירטי פטריוט כדי להתמודד עם מתקפה בליסטית רוסית ממושכת, ואף יכולתם להתמודד עם אירוע בליסטי בודד מוגבלת. באוקראינה כבר מכירים היטב את המשמעות: כאשר אין מספיק מיירטים, מתחילים לבחור על מה מגינים ועל מה לא.
והנתון שממחיש את המלכוד כמעט אבסורדי. השנה צפויים להיבנות כ־600 מיירטי פטריוט, בעוד המלחמה באיראן צרכה לפי ההערכות כ־1,500. היעד האמריקני הוא להגיע לייצור של כ־2,000 בשנה — אבל רק לקראת 2030. טיל אפשר לירות בתוך שניות. מפעל שמייצר אלפי טילים נוספים אי אפשר להקים בתוך שניות.
ופה מתחיל הסיפור הגדול באמת. המלחמה שטראמפ נכנס אליה בעידודו המתמשך של בנימין נתניהו נועדה להסיר או לפחות לצמצם באופן דרמטי את האיום האיראני. איראן אכן ספגה מכות קשות ואין טעם לייפות זאת. אבל אחרי כחצי שנה מתברר שהחשבון האסטרטגי אינו מסתיים במספר המטרות שהושמדו בטהרן.
כי בזמן שאמריקה שורפת תחמושת באיראן, פוטין ממשיך במלחמתו באוקראינה. והמלחמה הזאת נמרחת כבר יותר מארבע שנים. רוסיה ממשיכה לשגר טילים וכטב״מים, אוקראינה מתחננת לעוד מערכות פטריוט, והמערב מגלה שהמלחמה האיראנית והמלחמה האוקראינית מתחרות עכשיו על חלק מאותם מחסנים.
המצב הגיע לכך שראש ה־CIA ג׳ון רטקליף הגיע השבוע לביקור חשאי ונדיר במוסקבה. ברקע עמד מידע מודיעיני אמריקני שלפיו הקרמלין מעריך שמלחמת איראן החלישה את יכולתה של ארצות הברית להתערב בזירות אחרות ורואה בכך הזדמנות אפשרית להגביר את הלחץ על אינטרסים אמריקניים ועל אירופה.
קשה למצוא המחשה חדה יותר לתוצאה הבלתי מתוכננת של המלחמה: אמריקה יורה חלק ניכר מן התחמושת האסטרטגית שלה במזרח התיכון — ואז ראש סוכנות הביון שלה מגיע למוסקבה כאשר בוושינגטון חוששים שפוטין עלול לנצל את המצב.
אבל פוטין הוא רק חצי מהבעיה. החצי המסוכן האחר נמצא מעבר למצר טייוואן. במשך שנים הגדירה ארצות הברית את סין כאתגר האסטרטגי הגדול ביותר שלה. אלא שבחצי השנה האחרונה נשלחו יותר משלושים כלי שיט שהיו אמורים לפעול באוקיינוס השקט אל המזרח התיכון. נושאת המטוסים ג׳ורג׳ וושינגטון, שבסיסה ביפן, הוסטה לזירה האיראנית. תרגיל נחיתה אמריקני־דרום קוריאני שתוכנן לספטמבר בוטל בשל העומס שיצרה המלחמה. טייוואן חוששת מעיכובים באספקת מיירטי פטריוט ויפן כבר הוזהרה מפני עיכובים אפשריים באספקת טילי טומהוק.
וכאן המספרים נעשים מפחידים במיוחד. במשחקי מלחמה שנערכו בארצות הברית לתרחיש של פלישה סינית לטייוואן נמצא כי בתוך ארבעה שבועות בלבד עלול הצבא האמריקני לצרוך כ־5,000 טילים ארוכי טווח. אלא שבארבעת השבועות הראשונים בלבד של המלחמה באיראן נורו לפי ההערכות יותר מ־850 טילי טומהוק, ומאז כבר חצה מספרם המוערך את האלף — מתוך מלאי אמריקני של כמה אלפים לפני המלחמה.
שי ג׳ינפינג אינו צריך לעשות דבר כדי ליהנות מהמצב. הוא רק צריך להמתין. סין ממשיכה לבנות את הצי הגדול בעולם במספר כלי השיט, להרחיב את ארסנל הטילים הבליסטיים, ההיפרסוניים ונגד ספינות ולהפעיל לחץ צבאי הולך וגובר סביב טייוואן. המודיעין האמריקני מעריך ששי הורה לצבאו להיות מסוגל לבצע פלישה לטייוואן עד 2027, אף שאין כיום הערכה שהחליט לבצע אותה.
וזו בדיוק המשמעות של הרתעה: לא האם שי החליט היום לפלוש — אלא מה ישפיע על החישוב שלו מחר. אם ארצות הברית מחזיקה מחסנים מלאים, צי מרוכז באוקיינוס השקט ובעלות ברית הבטוחות שוושינגטון תעמוד לצדן, מחיר ההרפתקה הסינית גבוה. אם הספינות נמצאות במפרץ, הטומהוקים נורו באיראן, הפטריוטים חסרים והשותפות האסייתיות ממתינות למשלוחים שהתעכבו — המשוואה משתנה. וטייוואן אינה רק אי שעליו מתווכחות שתי מעצמות.
היא רק3 אחת מנקודות התורפה המרכזיות של הכלכלה העולמית. מצר טייוואן הוא עורק סחר אדיר, והאי נמצא בלב תעשיית השבבים המתקדמים שעליה נשענים מחשבים, טלפונים, מכוניות, מרכזי נתונים, מערכות נשק ומהפכת הבינה המלאכותית. עימות צבאי שם עלול להפוך בתוך ימים ממשבר אסייתי למשבר עולמי.
וכאן כדאי להניח על המפה שלושה מצרים: הורמוז, באב אל־מנדב ומצר טייוואן. שלוש רצועות מים צרות שמספרות כמעט את כל הסיפור הכלכלי־אסטרטגי של התקופה. הורמוז הוא ברז האנרגיה. המלחמה כבר הביאה למעשה לסגירתו ושיבשה מעבר של כ־20 מיליון חביות נפט ומוצריו ביום — כחמישית מהצריכה העולמית. מחירי הנפט נבלמו עד כה סביב 90–100 דולר לחבית בזכות מלאים, נתיבי הובלה חלופיים וגידול מסוים באספקה, אבל אפילו קרן המטבע הבינלאומית מזהירה שחלק ניכר מכריות הביטחון האלה כבר נוצל.
באב אל־מנדב הוא השער לים סוף ולתעלת סואץ. החות׳ים הוכיחו לעולם כיצד ארגון שאינו מעצמה יכול באמצעות טילים וכטב״מים לגרום לאוניות להקיף את אפריקה, להאריך מסעות, להעלות מחירי ביטוח והובלה ולשבש שרשראות אספקה עולמיות.
ומצר טייוואן הוא השער אל המשבר הפוטנציאלי הגדול מכולם — עימות ישיר בין ארצות הברית לסין בלב המערכת התעשייתית של אסיה.
העולם תלוי בשלושה פתחים צרים מאוד. ובכל שלוש הזירות האלה יכולת ההרתעה האמריקנית חשובה לשמירת חופש התנועה והסחר. וזה מחזיר אותנו למלחמה באיראן. כאשר טראמפ שוחק חלק מהעוצמה הצבאית האמריקנית בזירה אחת, הוא אינו מקבל חשבון רק מהמזרח התיכון. החשבון מגיע גם מקייב, מוורשה, מטוקיו ומטאיפיי.
ואז מגיע הדולר.
הדולר אינו עומד להיעלם כמטבע העולמי המרכזי. כל טענה כזאת תהיה מופרכת. אבל חלקו בעתודות המט״ח בעולם ירד לאורך השנים, וסין, רוסיה ומדינות נוספות מנסות בהתמדה להגדיל מסחר במטבעות מקומיים, לבנות מערכות תשלומים חלופיות ולהקטין את יכולתה של וושינגטון להשתמש בשליטה הפיננסית שלה כנשק.
המלחמות, הסנקציות, המכסים, החוב האמריקני העצום והשימוש החוזר במערכת הדולר כאמצעי לחץ אינם מפילים את הדולר מחר בבוקר. הם עושים דבר איטי ומסוכן יותר: מעניקים למדינות אחרות עוד סיבה לחפש חלופות. וטראמפ מוסיף לכך מלחמות סחר גם עם בעלות בריתה של אמריקה.
במקום לגבש סביב וושינגטון מחנה מערבי מלוכד מול סין ורוסיה, הקדנציה השנייה שלו התאפיינה בעימותי מכסים, איומים ולחצים גם על קנדה ואירופה. טראמפ רואה בכך משא ומתן קשוח שנועד להשיג לאמריקה עסקה טובה יותר. אבל מנקודת המבט של מוסקבה ובייג׳ינג, כל סדק ביחסים בין ארצות הברית לבעלות בריתה הוא נכס אסטרטגי. וכאן כל החוטים מתחברים למשבר הכלכלי שעלול להיות הפרק הבא.
אין כרגע בסיס לקבוע שהכלכלה העולמית כבר במשבר. אבל כמעט כל החומרים הדרושים למשבר כזה נמצאים על השולחן: אנרגיה יקרה, נתיבי סחר מאוימים, מכסים, חובות ממשלתיים עצומים, אינפלציה שעדיין לא הובסה לחלוטין, מלחמת אוקראינה שאינה מסתיימת, אירופה שנדרשת להגדיל במהירות את תקציבי הביטחון והסיכון של התלקחות נוספת באסיה.
והסכנות האלה אינן מצטברות בלבד. הן מזינות זו את זו. נפט יקר מעלה אינפלציה. אינפלציה מקשה להוריד ריבית. ריבית גבוהה מייקרת את החוב. חוב יקר מצמצם את יכולת הממשלות להשקיע. הגדלת תקציבי הביטחון מחייבת עוד כסף. מכסים מייקרים מוצרים. שיבושי ספנות מעלים עלויות. צמיחה חלשה מקטינה הכנסות ממסים.
ואם לכך יתווסף משבר סביב טייוואן — העולם עלול להתמודד בעת ובעונה אחת עם שיבוש אנרגיה במזרח התיכון, שיבוש ספנות בים סוף ושיבוש שבבים וסחר באסיה. ואז חוזרים לאיראן.
איראן ספגה נזק כבד ולכן אין שום הצדקה להכתיר אותה כמנצחת צבאית. אבל מלחמה אינה תחרות במספר הבניינים שהופצצו. השאלה האסטרטגית היא איזה מחיר הצלחת לכפות על האויב ומה מצבך ביום שאחרי.
אם בתום המערכה איראן עדיין מסוגלת לאיים, הורמוז עדיין משמש מנוף לחץ, ארצות הברית נדרשת לשנים כדי להשלים מלאים, אוקראינה רעבה למיירטים, אירופה מרגישה חשופה יותר וסין רואה אמריקה שמפזרת את כוחה — אי אפשר למדוד את הצלחת המלחמה רק במספר המטרות שהושמדו.
וזו השאלה שטראמפ ונתניהו יצטרכו לתת עליה דין וחשבון היסטורי.
נתניהו הקדיש שנים לשכנע את אמריקה שאיראן היא האיום הגדול המחייב טיפול צבאי. טראמפ בקדנציה השנייה שלו אימץ בסופו של דבר את ההיגיון הזה והכניס את ארצות הברית למערכה ממושכת.
אבל מעצמה אינה נמדדת רק בכמות הכוח שהיא מסוגלת להפעיל.
היא נמדדת גם ביכולתה להבין איפה אסור לה לבזבז אותו.
אם המלחמה היתה מסירה את האיום האיראני ומייצרת מזרח תיכון יציב יותר, אפשר היה לטעון שהמחיר האדיר השתלם. אבל אם איראן נשארת מסוכנת, אמריקה צריכה למלא מחדש במשך שנים את מחסניה, רוסיה מרגישה שנפתח בפניה חלון הזדמנויות וסין רואה את היריבה הגדולה שלה מסיטה כוחות מהאוקיינוס השקט — המאזן נראה שונה לחלוטין. ובתווך נמצאת ישראל.
ישראל היא אולי המפסידה הפרדוקסלית ביותר. היא הפגינה יכולת מודיעינית, אווירית וטכנולוגית מרשימה, אבל גילתה באותה מלחמה עד כמה היא זקוקה לעומק האסטרטגי האמריקני. חץ, קלע דוד וכיפת ברזל הם מערכות מצוינות, אבל גם להן יש מחסנים, קצב ייצור ועלויות. ובמלחמת התשה ממושכת אין די במערכת הטובה בעולם אם אין מספיק מיירטים עבורה. עד עכשיו היתה מאחורינו אמריקה. אבל מה קורה כאשר אמריקה עצמה מתחילה לספור?
זהו אולי הלקח החשוב ביותר לישראל מכל הסיפור הזה. מדינה קטנה אינה יכולה לבנות אסטרטגיה על ההנחה שבעלת הברית הגדולה שלה מחזיקה מחסן אינסופי. גם לארצות הברית יש גבולות. גם היא צריכה לבחור בין אירופה, המזרח התיכון ואסיה. וגם היא אינה מסוגלת לייצר בתוך חודש את מה שנורה בתוך לילה.
ומכאן מגיעים למפסיד הגדול ביותר: הסדר העולמי. לא היה שלום עולמי לפני הקדנציה השנייה של טראמפ. רוסיה כבר פלשה לאוקראינה, סין כבר איימה על טייוואן והמזרח התיכון כבר בער. אבל במשך עשרות שנים נשען חלק גדול מהיציבות הבינלאומית על עיקרון אחד: לארצות הברית היה עודף עצום של כוח צבאי, כלכלי ופיננסי שאיפשר לה להרתיע כמה יריבים במקביל. עכשיו כל זה נעלם בגלל מחדלי איש אחד שמצא את האיש הכי לא נכון על פני האדמה להיכנע לגחמותיו המשיחיות שעלולות להמיט על מדינת ישראל והעם היהודי את האסון הכבד שנחל בהיסטוריה מיום היווסד העם הזה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
