ב־28 בפברואר, שעות בלבד לאחר פתיחת המלחמה נגד איראן, הגיעו הטילים והכטב״מים האיראניים אל אחד הסמלים הגדולים ביותר של העוצמה האמריקנית במזרח התיכון — מפקדת הצי החמישי והבסיס הימי המרכזי בבחריין. מה שנראה בתחילה כעוד מטח תגובה התברר בחודשים הבאים כפגיעה אסטרטגית קשה: חלקים נרחבים בבסיס נפגעו, המרכז הלוגיסטי החשוב של הצי באזור יצא למעשה משימוש, אנשי הצי פונו והפיקוד האמריקני מודה כעת שאין צפי לחזרה לפעילות מלאה במקום.
אחרי חצי שנת מלחמה כבר אפשר לומר שהפגיעה בבחריין אינה אירוע נקודתי אלא סמל לקריסתה של אחת מהנחות היסוד שעליהן נבנה הסדר הביטחוני במפרץ במשך עשרות שנים. ארצות הברית הבטיחה לסעודיה, לאמירויות, לבחריין, לקטאר ולכוויית מטריית הגנה מפני איראן. אלא שבמבחן הגדול ביותר של הדוקטרינה הזאת התברר שהאמריקנים מתקשים להגן באופן הרמטי לא רק על בעלות בריתם ועל מתקני הנפט, החשמל והמים שלהן — אלא אפילו על בסיסיהם שלהם.
המספרים ממחישים את עומק הפגיעה. בדיקה של תצלומי לוויין העלתה שלפחות 228 מבנים או פריטי ציוד נפגעו או הושמדו ב־15 מתקנים צבאיים אמריקניים באזור. בין המטרות שנפגעו היו מגורי חיילים, האנגרים, מחסנים, מאגרי דלק, מערכות מכ״ם ותקשורת, רכיבי הגנה אווירית ואף כלי טיס. בבחריין ובכוויית נרשמו כמה מן הפגיעות הקשות ביותר, והאמריקנים נאלצו לדלל כוח אדם בבסיסים שנמצאו חשופים מדי לאש האיראנית.
שבעה אנשי צבא אמריקנים נהרגו בתקיפות על מתקנים אמריקניים ויותר מ־400 נפצעו עד סוף אפריל. איראן הצליחה גם לשחוק במהירות מלאים של טילי יירוט יקרים: בתוך שבועות נורו מאות מיירטים מתקדמים בניסיון להתמודד עם שטף הטילים והכטב״מים. מערכות ההגנה האמריקניות הפילו איומים רבים והצילו חיים, אבל המחיר היה עצום והוכיח שהגנה מוחלטת מול מטחים ממושכים אינה קיימת.
מכאן נובע אובדן ההרתעה. במשך שנים עצם נוכחותם של עשרות אלפי חיילים אמריקנים ומערכות ההגנה המתקדמות בעולם אמורה הייתה לגרום לטהרן לחשוב פעמיים לפני שתתקוף בסיס אמריקני. במלחמה הזאת איראן עשתה בדיוק את ההפך: היא ירתה שוב ושוב לעבר מתקנים אמריקניים, פגעה בהם והוכיחה שבסיס קבוע וידוע מראש הוא גם מטרה קבועה וידועה מראש.
ההלם כבר מחלחל למדינות המפרץ. הן מגלות שההישענות ארוכת השנים על מטריית הביטחון האמריקנית אינה מספקת עוד את הביטחון שהובטח להן, ובמקביל מתחילות לבחון הסדרים משלימים עם מעצמות ומדינות אחרות. מבחינתן השאלה אינה אם ארצות הברית עדיין המעצמה הצבאית החזקה באזור — היא בהחלט כזאת — אלא האם היא מסוגלת למנוע מאיראן לגרום להן נזק בלתי נסבל במקרה של מלחמה ממושכת. התשובה שקיבלו בחצי השנה האחרונה אינה מעודדת.
ועכשיו מגיע החשבון אל הצי עצמו. כ־20 ספינות אמריקניות ועליהן כ־20 אלף מלחים ונחתים פועלות במזרח התיכון. הן זקוקות ליותר מ־420 אלף ארוחות ולכשמונה מיליון גלונים של דלק מדי שבוע. אלא שהבסיס הלוגיסטי בבחריין נפגע קשות ונמלים אחרים באזור המסוגלים לשרת נושאות מטוסים וספינות אספקה נמצאים בטווח הטילים והכטב״מים האיראניים.
לכן נאלצות ספינות האספקה להפליג כ־3,500 קילומטרים עד דייגו גרסיה שבאוקיינוס ההודי כדי להצטייד ולחזור. האפשרות הבאה רחוקה עוד יותר — סינגפור, כ־6,000 קילומטרים מזירת הפעילות. במקום מחסן קרוב ונמל בטוח נוצרה רכבת ימית אדירה של דלק, מזון, תחמושת וחלפים הנעה אלפי קילומטרים הלוך ושוב.
והשחיקה אינה רק בספינות אלא גם בבני האדם שבתוכן. נושאת המטוסים אברהם לינקולן השלימה פריסה של 286 ימים, מהם 264 ימים רצופים בים — שיא חריג גם במונחי הצי האמריקני. במשך רוב תשעת חודשי הפריסה כמעט שלא זכה הצוות לביקורי נמל, בעוד דיווחים הצביעו על מחסור במוצרי מזון ועל דאגה גוברת למצבם הנפשי של המלחים. רק לאחר שהוחלפה בידי נושאת המטוסים ג׳ורג׳ וושינגטון החלה לינקולן את המסע הביתה ועגנה בתאילנד למנוחה ראשונה לאחר חודשים ארוכים.
וזו מגבלה שאפילו התקציב הצבאי האמריקני אינו יכול לבטל. לארצות הברית יש 11 נושאות מטוסים בלבד, ארבע מהן כבר נשלחו במהלך המלחמה למזרח התיכון, ואחרות נמצאות בתקופות תחזוקה ושיפוץ ארוכות. אפשר להאריך פריסה בעוד חודש ועוד חודש, אבל אי אפשר להחזיק כוח כזה במצב מלחמה ללא הגבלת זמן בלי לשחוק ספינות, צוותים ומערכי תחזוקה.
איראן הבינה את המשוואה. היא אינה צריכה לנצח את הצי האמריקני בקרב ימי קלאסי ואינה חייבת להטביע נושאת מטוסים. מספיק להפוך את בסיסי החוף והנמלים הקרובים למסוכנים, לאלץ את האמריקנים להתרחק, להאריך את שרשרת האספקה ולגרור את המעצמה החזקה בעולם למלחמת התשה יקרה ומתמשכת.
אין בכך כדי להפוך את איראן לחזקה מארצות הברית. הפער הצבאי נותר עצום. אבל חצי שנת המלחמה חשפה עובדה אסטרטגית שמטרידה הרבה מעבר לוושינגטון: העליונות האמריקנית מאפשרת לה להכות כמעט בכל מקום, אך אינה מבטיחה עוד חסינות לבסיסיה ואינה מסוגלת להעניק למדינות המפרץ את אותה מטריית הגנה שעליה בנו את ביטחונן במשך עשרות שנים.
וזה אולי השינוי הגדול באמת. המלחמה לא השמידה את הכוח האמריקני במזרח התיכון — היא הפריכה את ההנחה שעצם נוכחותו מספיקה כדי להרתיע את איראן מלפגוע בו.
במקום שבו עמדה פעם ההרתעה האמריקנית ניצבת עכשיו משוואה חדשה: איראן יודעת שהיא תספוג מכות קשות, אבל היא גם יודעת שהיא מסוגלת להחזיר, לפגוע, להתיש ולייקר את המלחמה עד שהמחיר מתחיל להשפיע על האסטרטגיה עצמה.
וזה לקח שכל בירה במפרץ כבר רשמה לעצמה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שווה לעקוב
