השנה החדשה רק התחילה וכבר הספקתי לבזבז רבע שעה ממנה. לא עשיתי שום דבר מועיל. לא למדתי סינית, לא הלכתי לחדר כושר, לא קראתי ספר ולא שיפרתי את עצמי. פשוט ישבתי ובהיתי.
ואז נבהלתי. לא מפני שבזבזתי רבע שעה — אלא מפני שפתאום הבנתי שכנראה נהניתי ממנה.
בעולם ההופך אפוקליפטי מיום ליום, שבו המנהיגים שאנחנו בוחרים לעצמנו נעשים מוזרים, מופרכים ומפחידים מתמיד, והטכנולוגיות שאנחנו מפתחים כדי לשפר את חיינו כבר חשודות כמי שעלולות יום אחד לחסל אותנו — נדמה שהגיע הזמן לדבר על הזמן.
כי אם קץ הקיצים באמת נמצא מעבר לדלת, קצת מביך לגלות שכשידפוק אנחנו נהיה עסוקים בלענות למייל.
פעם החיים היו פשוטים. אדם קם בבוקר, עבד קשה, חסך כסף וקנה דברים. בית. מכונית. מקרר. טלוויזיה. אם הצליח במיוחד קנה שעון יקר כדי שיוכל לדעת בדיוק כמה זמן הוא מבזבז.
היום אנחנו מתוחכמים יותר.
אנחנו עובדים קשה כדי להרוויח כסף, ואז משתמשים בכסף כדי לשלם לאנשים אחרים שיעשו במקומנו דברים שאין לנו זמן לעשות מפני שאנחנו עובדים קשה.
זו אחת ההמצאות המופלאות של הקפיטליזם.
אני מזמין אוכל הביתה כדי לחסוך ארבעים דקות. מישהו אחר עולה על קטנוע, עומד ברמזור, מחפש את הבניין ומביא לי את ארוחת הערב. למעשה קניתי ממנו ארבעים דקות מחייו כדי לקבל ארבעים דקות מחיי בחזרה.
עסקה מצוינת.
עכשיו נשאר רק להחליט מה לעשות בארבעים הדקות שקניתי.
אני פותח את הטלפון.
כעבור שעה אני עדיין שם.
ראיתי כלב שמפחד ממלפפון, אישה שאני לא מכיר מסדרת ארון בגדים, מומחה שמסביר מדוע אסור לאכול פירות אחרי ארבע אחר הצהריים, מומחה אחר שמסביר שחייבים לאכול פירות דווקא אחרי ארבע, ושני אנשים שמעולם לא שמעתי עליהם רבים על משהו שלא ידעתי שקרה.
האוכל כבר קר.
אבל לפחות חסכתי זמן.
וזה אולי הסיפור הגדול של האדם המודרני: מעולם לא היו לנו כל כך הרבה מכשירים שחוסכים זמן — ומעולם לא היה לנו זמן.
מכונת הכביסה מכבסת. המדיח שוטף. הרובוט שואב. האפליקציה מזמינה מונית. הטלפון משלם. השליח מביא. הניווט מוצא את הדרך. ועכשיו הגיעה הבינה המלאכותית ומודיעה בחגיגיות שגם לחשוב כבר לא חייבים לבד.
נהדר.
מה נעשה בכל הזמן שיתפנה?
נעבוד.
כי זו התכונה המופלאה של העבודה: היא מתרחבת בדיוק לפי כמות הזמן שהצלחנו לחסוך.
פעם לקח שלושה ימים להכין דו״ח. היום הבינה המלאכותית יכולה להכין חלק ניכר ממנו בדקות. המסקנה המתבקשת היתה שנלך הביתה מוקדם יותר.
משום מה המעסיק הגיע למסקנה אחרת.
עכשיו אפשר להכין עוד דו״חות.
גם העשירים הבינו מזמן את העסק. פעם הם הפגינו עושר באמצעות ארמונות, יאכטות ושעונים. היום מוצר היוקרה האמיתי הוא לא לעמוד בתור.
מי שיש לו כסף משלם כדי לעבור מהר בשדה התעופה, להגיע מיד לרופא, לנסוע בכביש המהיר, לטוס בלי קונקשן ולהעסיק אנשים שיטפלו בכל הדברים שהוא עשיר מכדי לבזבז עליהם את חייו.
ואולי הם עלו כאן על משהו.
כי אלף שקל אפשר להרוויח מחדש. אפשר אפילו להפסיד מיליון ולעשות מיליון אחרים.
אבל אף מיליארדר בעולם לא הצליח עדיין לקנות מחדש את יום רביעי, 17 ביוני 1987.
הוא נגמר.
וזה נעשה מעניין במיוחד עכשיו, כשהעולם מעניק לנו מדי בוקר סיבה חדשה לחשוד שאולי כדאי להפסיק לדחות הכול לפנסיה.
אנחנו הרי מתכננים לחיות יום אחד.
כשייגמר הפרויקט. כשהילדים יגדלו. כשהמשכנתה תרד. כשנצא לפנסיה. כשיהיה פחות לחץ. כשהמלחמה תיגמר. כשהמצב יירגע.
זו תוכנית נהדרת, למעט פרט קטן:
איש לא חתם איתנו שה״אחר כך״ הזה אכן יגיע.
אולי משום כך המותרות הגדולות של זמננו אינן הדברים שאנחנו יכולים לקנות.
המותרות הן היכולת לומר: היום אני לא ממהר.
לשבת בבית קפה בלי לפתוח מחשב. לדבר עם אדם בלי להציץ בטלפון. לנסוע למקום שאיננו חייבים להגיע אליו. לקרוא משהו שאין שום תועלת בקריאתו. ואולי, מעשה חתרני במיוחד בעידן שלנו, פשוט לא לעשות כלום.
ואז הבנתי משהו על רבע השעה שבזבזתי בתחילת השנה.
אולי לא בזבזתי אותה בכלל.
אולי אנחנו כל כך עסוקים בלחסוך זמן, לנהל זמן, לייעל זמן ולנצל זמן — עד ששכחנו שהמטרה המקורית של כל החיסכון הזה היתה שיהיה לנו סוף־סוף קצת זמן לבזבז.
פעם עשיר היה מי שהיו לו הרבה אדמות. אחר כך מי שהיו לו מפעלים. אחר כך מי שהיה לו הרבה כסף.
אני מציע הגדרה חדשה.
עשיר הוא אדם שביום שלישי בשעה 11 בבוקר יכול לשאול את עצמו ״מה בא לי לעשות עכשיו?״ — ולאף אחד אחר אין זכות לענות במקומו.
ואם הצלחתם להגיע עד סוף הפיליטון הזה, יש לי בשורה טובה ורעה.
הרעה: בזבזתי לכם כמה דקות יקרות מתשפ״ז.
הטובה: לפחות לא הייתם בטיקטוק.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
