משהו גדול מתחיל להתרחש בתוך המערב. קנדה והאיחוד האירופי בוחנים יצירת מערכת יחסים חסרת תקדים שתקרב את אוטווה לאירופה הרבה מעבר להסכם סחר רגיל — בכלכלה, בביטחון, בתעשיות הנשק, באנרגיה, בבינה המלאכותית, במינרלים אסטרטגיים ובמרחב הארקטי. מעל המהלך כולו מרחפת דמותו של דונלד טראמפ: האיש שניסה להשתמש בעוצמתה הכלכלית של ארצות הברית כדי ללחוץ על קנדה, וגילה שהלחץ דוחף אותה לחפש לעצמה בית אסטרטגי נוסף.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
השבוע קיבל המהלך ממד שכמעט אי אפשר היה לדמיין לפני שנים אחדות. נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין הזמינה את ראש ממשלת קנדה מארק קרני להיות המנהיג הזר הראשון הנוכח בנאום מצב האיחוד שלה, והעלתה רעיון מרחיק לכת: להפוך את קנדה ל״חברה נלווית״ ראשונה מסוגה של האיחוד האירופי.
קנדה אינה עומדת להצטרף לאיחוד האירופי ולהפוך למדינה ה־28 שלו. היא נשארת מדינה צפון־אמריקנית, חברה בנאט״ו וב־G7 וכלכלתה מחוברת בעבותות לארצות הברית. אבל דווקא משום כך המהלך מעניין כל כך. אוטווה אינה מנסה לעזוב את אמריקה; היא מנסה להבטיח שאמריקה לא תהיה האפשרות היחידה שלה.
המהפך הזה לא נולד במקרה. במשך עשרות שנים התקיימה בין ארצות הברית לקנדה אחת ממערכות היחסים הכלכליות העמוקות בעולם. הגבול היה כמעט מובן מאליו, שרשראות הייצור חצו אותו שוב ושוב ומפעל קנדי ומפעל אמריקני היו לעיתים למעשה חלקים של אותו פס ייצור.
ואז הגיע טראמפ והפך את התלות הזאת לכלי לחץ.
המכסים, האיומים והעימותים עם אוטווה ערערו בקנדה הנחה שהיתה כמעט אקסיומה לאומית: לא משנה מי יושב בבית הלבן, ארצות הברית תישאר השותפה הכלכלית היציבה והצפויה שלה. ממשלת קרני הגיעה למסקנה שאסור למדינה להפקיד חלק כה גדול מעתידה הכלכלי בידי ממשל זר המסוגל לשנות בן לילה את תנאי המשחק.
וכאן נכנסת אירופה.
האיחוד האירופי הוא כבר שותף הסחר השני בחשיבותו של קנדה, והמסחר ביניהם מגיע לממדים של מאות מיליארדי דולרים קנדיים. אבל מה שמתגבש עכשיו חורג בהרבה ממכירת מכוניות, תרופות או חומרי גלם. שני הצדדים מדברים על חיבור אסטרטגי של הכלכלות שלהם בתחומים שיכריעו מי יהיו המעצמות של העשורים הבאים.
אירופה זקוקה למה שיש לקנדה. היא מחפשת מקורות יציבים לאנרגיה ולמינרלים קריטיים הדרושים לסוללות, שבבים, מערכות נשק ותעשיות מתקדמות. היא רוצה לצמצם את תלותה בסין ובארצות הברית, להגדיל את כושר הייצור הביטחוני שלה ולחזק את מעמדה באזור הארקטי, שהופך במהירות לזירת התמודדות מול רוסיה וסין.
לקנדה יש חלק גדול מהסחורה הזאת: שטח עצום, משאבי טבע, אנרגיה, מינרלים אסטרטגיים, תעשיות מתקדמות, מערכת מחקר חזקה ונוכחות ארקטית משמעותית.
וקנדה זקוקה למה שיש לאירופה: שוק ענק של מאות מיליוני בני אדם, הון, תעשייה, טכנולוגיה ומסה מדינית שמסוגלת לתת לאוטווה אלטרנטיבה אמיתית כאשר היחסים עם וושינגטון מתערערים.
החיבור כבר עבר משלב החיזורים למעשים. קנדה היא המדינה הלא־אירופית הראשונה שהשתלבה במנגנון האירופי למימון רכש ביטחוני משותף. חברות קנדיות יכולות להשתלב בשרשראות הייצור והרכש של תעשיית הביטחון האירופית, והצדדים כבר חתמו קודם לכן על שותפות ביטחון והגנה.
כלומר, אירופה וקנדה אינן רק אומרות שהן רוצות להיות קרובות יותר. הן מתחילות לחבר מפעלים, כסף, נשק, חומרי גלם וטכנולוגיה.
ומכאן הסיפור הופך למעניין במיוחד.
קרני ופון דר ליין מדברים על שיתוף פעולה בבינה מלאכותית, מחשוב מתקדם, חלל, מערכות תשלום, שירותים פיננסיים, אנרגיה ומינרלים קריטיים. מאחורי הרשימה הטכנית מסתתר רעיון גדול בהרבה: יצירת מרחב מערבי נוסף המסוגל לפעול גם בלי לבקש רשות מוושינגטון.
לא נגד ארצות הברית — אבל גם לא תלוי בה לחלוטין.
זהו הבדל עצום.
מאז מלחמת העולם השנייה נבנה המערב סביב מרכז כובד אמריקני. אירופה נשענה על הכוח הצבאי האמריקני, קנדה נשענה על השוק האמריקני, והדולר והטכנולוגיה האמריקנית חיברו את המערכת כולה. איש אינו מפרק את המבנה הזה עכשיו, אבל בעלות הברית מתחילות לבנות לעצמן יציאות חירום.
טראמפ הבחין מיד במה שמתרחש והגיב בחריפות. הוא כינה את האפשרות שקנדה תקבל מעמד מיוחד באיחוד האירופי ״מגוחכת״ ואף איים במכסים כבדים על אירופה אם יראה במהלך פעולה עוינת לארצות הברית.
וכאן נסגר המעגל.
טראמפ הפעיל מכסים כדי להגדיל את כוח המיקוח האמריקני מול בעלות בריתה. אלא שמכסים הם נשק שפועל לשני הכיוונים. כאשר מדינה מגלה שהתלות שלה בארצות הברית יכולה לשמש נגדה, היא מתחילה לחפש דרכים להיות תלויה בה פחות.
קנדה אינה יכולה פשוט להתנתק מארצות הברית. יותר משלושה רבעים מיצוא הסחורות שלה עדיין מופנים לשוק האמריקני. מפעלים, מסילות, צינורות, כבישים ושרשראות אספקה נבנו במשך דורות סביב הקשר הזה. שום הסכם עם בריסל לא יחליף אותו בשנים הקרובות.
אבל קנדה אינה צריכה להחליף את ארצות הברית כדי לשנות את מאזן הכוחות. מספיק שתיצור לעצמה אפשרות שנייה.
וזה בדיוק מה שמדאיג את וושינגטון.
מדינה שתלויה כמעט לחלוטין בשוק אחד נאלצת להתחשב ברצונו. מדינה שמחזיקה שוק חלופי, מקורות הון נוספים, שותפות ביטחונית אחרת ושרשראות אספקה מקבילות יכולה לומר לפעמים גם לא.
עבור אירופה, מדובר בהזדמנות נדירה. קנדה היא כמעט השותפה האידיאלית: דמוקרטיה מערבית עשירה, חברה בנאט״ו, בעלת משאבים עצומים, תעשייה מתקדמת ומיקום גיאוגרפי שהולך ונעשה חשוב ככל שהארקטי מתחמם ונתיבי ים חדשים נפתחים.
ועבור קרני, אירופה היא פוליסת ביטוח.
הוא אינו מנהל מסע נקמה בטראמפ. הוא מנהל מדיניות של פיזור סיכונים. אם נשיא אמריקני יכול להטיל מחר מכס על מוצר קנדי, קנדה רוצה שהיצרן שלה יוכל למכור יותר באירופה. אם וושינגטון יכולה להגביל רכש ביטחוני או להשתמש בשרשרת אספקה כמנוף, אוטווה רוצה מפעלים ולקוחות גם מעבר לאוקיינוס.
אותו היגיון פועל גם בצד האירופי. אירופה למדה בשנים האחרונות שתלות היא חולשה: בגז הרוסי, במפעלים הסיניים, בשבבים מאסיה ובמטרייה הביטחונית האמריקנית. קנדה מציעה לה שותפה שאפשר לסמוך עליה בתחומים שבהם אירופה מבקשת לעצמה עצמאות גדולה יותר.
עדיין מוקדם לקרוא לזה ברית חדשה במובן המשפטי. המונח ״חברה נלווית״ אינו כיום מעמד רשמי באיחוד האירופי, ויצירתו תחייב הסכמות בין ממשלות, חקיקה ומאבקים בתוך מוסדות האיחוד. יש גם מדינות אירופיות שאינן מתלהבות מהרעיון לפתוח מסלול מיוחד למדינה שאינה אירופית.
אבל דווקא כאן כדאי להסתכל פחות על הכותרת המשפטית ויותר על מה שכבר קורה בשטח.
הסכם ביטחוני כבר יש. השתלבות קנדית במנגנון הרכש הביטחוני האירופי כבר יש. הרחבת הסחר כבר מתקדמת. שיתוף פעולה באנרגיה ובמינרלים כבר נמצא על השולחן. עכשיו מגיע הניסיון לחבר את כל החלקים האלה למסגרת אסטרטגית אחת.
המבחן הבא יהיה בפסגת קנדה–האיחוד האירופי בסוף אוקטובר. שם יתברר כמה רחוק מוכנים שני הצדדים ללכת ומה יישאר מהרעיון הגדול לאחר שהמשפטנים, הממשלות והאינטרסים הלאומיים יתחילו לכתוב את האותיות הקטנות.
אבל השינוי הפסיכולוגי כבר התרחש.
במשך דורות קנדה הביטה דרומה כאשר חשבה על כלכלה וביטחון. עכשיו היא מביטה גם מזרחה, מעבר לאוקיינוס.
ואירופה, שבמשך עשרות שנים הביטה מערבה וראתה קודם כול את ארצות הברית, מגלה שמעבר לאותו אוקיינוס נמצאת גם קנדה.
טראמפ רצה להזכיר לבעלות בריתה עד כמה הן זקוקות לאמריקה. התוצאה המסתמנת היא שהן מתחילות לברר עד כמה הן יכולות להזדקק לה פחות.
אם הברית הקנדית־אירופית אכן תבשיל, זו עשויה להיות אחת האירוניות הגדולות של עידן טראמפ: הנשיא שהשתמש בתלות של בעלות הברית בארצות הברית כדי להפעיל עליהן לחץ, סייע בעצמו ליצור את התמריץ שלהן לבנות עולם שבו התלות הזאת קטנה יותר.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
