טראמפ מזגזג גם כלכלית: דחה מכסים נגד קנדה אחרי שקרני עשה שרירים ואינטרסנטים הבהירו לו שהנזק לארה״ב יהיה חמור אפילו יותר לאמריקאים אחרי מחדליו האיומים מול איראן הפעם דונלד יותר זהיר אבל עדיין לא יכול בלי לעורר מהומות, להדליק מדורות ולהשאר שיחת היום העולמית.
שעות לפני שמכס של 50% עמד לנחות על שורה של מוצרים קנדיים, טראמפ עצר את המהלך לשלושה ימים. אלא שמאחורי הדחייה מסתתר מאבק גדול בהרבה: מארק קרני מסרב להתקפל, מקרב את קנדה לאירופה ולמקסיקו, מחדש קשרים כלכליים עם סין ומפחית תלות ביטחונית בארה״ב; הצרכנים הקנדים מחרימים מוצרים ונוסעים פחות דרומה; ובתוך ארה״ב עצמה מתגבר החשש שמלחמת המכסים תחזור כבומרנג דרך האינפלציה, התעשייה והקלפי בבחירות האמצע. כי בניגוד לרושם שטראמפ מטפח — מכס על קנדה אינו חשבון שנשלח לאוטווה. מי שמשלם אותו בגבול הוא קודם כול היבואן האמריקני.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
דונלד טראמפ מזגזג לא רק במלחמות ובמדיניות החוץ. שעות ספורות לפני שמכסים חדשים בשיעור עצום של 50% היו אמורים להיכנס לתוקף על שורה של מוצרים קנדיים, נשיא ארצות הברית לחץ על הבלם והודיע על דחייה של שלושה ימים. מדובר בסחורות בהיקף של קרוב ל־20 מיליארד דולר. טראמפ מיהר לומר ששתי המדינות הגיעו לעסקה; ראש ממשלת קנדה מארק קרני הסתפק בהודעה זהירה בהרבה שלפיה הושגה התקדמות משמעותית אך נותרה עבודה חשובה.
במילים פשוטות: אין עדיין הסכם סופי. יש הפסקת אש קצרה במלחמת סחר שהולכת ומתבררת כאירוע הרבה יותר מסובך מהסיפור שטראמפ אוהב לספר לציבור האמריקני — אנחנו מטילים מכסים, הזרים משלמים ואמריקה מנצחת.
מפני שהפעם יש לפחות ארבעה קרבות המתרחשים במקביל. הראשון הוא המשא ומתן הישיר בין וושינגטון לאוטווה. השני הוא הניסיון של קרני להפחית את התלות הקנדית בארצות הברית. השלישי הוא הלחץ שמפעילים עסקים ואינטרסים אמריקניים החוששים להיפגע מהמלחמה. והרביעי, ואולי המסוכן ביותר לטראמפ, מתנהל בארנק של האזרח האמריקני בשנת בחירות אמצע.
קרני החליט שקנדה לא תהיה בת ערובה
כמעט 70% מהיצוא הקנדי עדיין מופנה לארצות הברית. שתי הכלכלות מחוברות במידה שקשה למצוא בין שתי מדינות גדולות אחרות: אנרגיה, רכב, מתכות, עץ, מזון, תעשייה, תיירות, השקעות ושרשראות אספקה החוצות את הגבול ללא הרף.
במשך עשרות שנים זו היתה ברכה קנדית. ארצות הברית סיפקה לקנדה שוק עצום, עשיר ונגיש מעבר לגבול. אבל בעידן טראמפ קרני הגיע למסקנה שאותה תלות יכולה להפוך בן רגע לנשק המופנה נגדו. אם נשיא אמריקני מסוגל לאיים במכס של 25%, 50% או יותר בכל פעם שהוא רוצה להשיג ויתור, התלות הכלכלית הופכת גם לבעיה של ביטחון לאומי.
קרני אינו מתכוון ואינו מסוגל להתגרש מארצות הברית. השוק האמריקני גדול וקרוב מכדי שאירופה, סין או כל שותפה אחרת יוכלו להחליף אותו. האסטרטגיה שלו מתוחכמת יותר: לא להחליף את אמריקה אלא להפוך אותה בהדרגה לפחות בלתי־ניתנת להחלפה.
מכאן מגיעה הפעילות הדיפלומטית והכלכלית החריגה של הממשלה הקנדית. קרני מקדם תפיסה של שיתוף פעולה בין ״מעצמות ביניים״, מדינות חזקות שאינן ארצות הברית או סין ושמבינות כי בעולם החדש מסוכן להיות תלויות לחלוטין במעצמה אחת. קנדה הרחיבה את פעילותה באירופה ובאסיה, פתחה מחדש את היחסים הכלכליים עם סין והציבה לעצמה יעד להגדיל דרמטית את היצוא שאינו מיועד לשוק האמריקני.
עם סין כבר הושג בתחילת השנה הסדר ראשוני שהפחית חסמי סחר בתחומים משמעותיים, לאחר שנים של יחסים קפואים. אין כאן התאהבות קנדית בבייג׳ינג אלא פרגמטיות קרה: כאשר השותף הגדול מדרום מאיים להפוך את הסחר לנשק, אוטווה מתחילה לחפש שווקים נוספים.
מקסיקו וקנדה מתקרבות זו לזו
אחד המהלכים המעניינים ביותר נעשה דווקא בתוך צפון אמריקה. קרני ונשיאת מקסיקו קלאודיה שיינבאום העלו את היחסים בין שתי המדינות לדרגת שותפות אסטרטגית מקיפה וגיבשו תוכנית פעולה רב־שנתית הכוללת סחר והשקעות, אנרגיה, תשתיות, ביטחון, חקלאות וניידות.
זו אינה ברית אנטי־אמריקנית, ויהיה מוגזם להציג אותה כך. קנדה ומקסיקו זקוקות לשוק האמריקני אפילו יותר משהוא זקוק להן. אבל מבחינה אסטרטגית מתרחש כאן משהו שטראמפ צריך לשים לב אליו: שתי השותפות האחרות בגוש הכלכלי הצפון־אמריקני מתחילות לדבר זו עם זו באופן עצמאי יותר ולבנות מנגנוני שיתוף פעולה שאינם תלויים לחלוטין בוושינגטון.
ככל שטראמפ מאיים יותר על כל אחת מהן בנפרד, כך גדל האינטרס שלהן לתאם עמדות זו עם זו.
ולא מדובר רק בכסף — קנדה מתחילה להתרחק גם צבאית
כאן נכנס לתמונה ממד שאסור לפספס. קרני אינו מסתפק בפיזור סיכונים בתחום הסחר. הוא עושה דבר דומה גם בתחום הביטחוני.
קנדה היתה במשך שנים תלויה מאוד בתעשייה הביטחונית האמריקנית. כ־70% מתקציב הרכש הביטחוני שלה הופנה למוצרים אמריקניים. עכשיו אוטווה מצהירה בגלוי שהיא רוצה להפחית את התלות הזאת, להגדיל את הייצור המקומי ולהרחיב את הרכש והשותפויות עם אירופה.
קנדה הצטרפה ליוזמת SAFE האירופית, המאפשרת שיתוף פעולה רחב יותר בתעשיות הביטחוניות וברכש. היא מגדילה השקעות במחקר ופיתוח צבאי, מבקשת להגדיל את היצוא הביטחוני שלה ואף מובילה עם מדינות נוספות יוזמה להקמת בנק בינלאומי למימון פרויקטים ביטחוניים.
המשמעות מרחיקת לכת. במשך שנים טראמפ דרש מבעלות הברית להוציא יותר כסף על ביטחון ולהישען פחות על משלם המסים האמריקני. עכשיו הן אכן מתחילות לעשות זאת — אבל חלקן גם שואלות מדוע הכסף החדש חייב להגיע לחברות נשק אמריקניות.
זה הפרדוקס: טראמפ עשוי להשיג את מבוקשו בטווח הקצר ובאותה שעה לפגוע ביתרון אמריקני בטווח הארוך. אם קנדה ואירופה בונות יותר נשק בעצמן, קונות יותר זו מזו ומפתחות מקורות מימון משותפים, התלות הביטחונית שלהן בארצות הברית קטנה.
ואז הקנדים התחילו להצביע בארנק
התגובה לטראמפ לא נשארה בחדרי הממשלה. בכמה פרובינציות קנדיות הורדו משקאות אלכוהוליים אמריקניים ממערכות המכירה שבשליטת הרשויות. יין, ויסקי ומשקאות אחרים הפכו לסמל של התנגדות ציבורית, והפגיעה ביצרנים אמריקניים היתה ממשית.
אבל אפילו משמעותית יותר היא התיירות. קנדה היתה במשך שנים המקור הגדול ביותר לתיירות בינלאומית לארצות הברית. מיליוני קנדים חצו את הגבול, טסו לפלורידה, בילו בקליפורניה, הימרו בלאס וגאס וקנו בארצות הברית. המתיחות הפוליטית ומלחמת הסחר גרמו לרבים מהם לבחור אחרת.
וזה סוג של חרם שקשה מאוד להילחם בו. טראמפ יכול להטיל מכס על בקבוק יין קנדי, אבל הוא אינו יכול להטיל מכס על משפחה מטורונטו שמחליטה לוותר על לאס וגאס ולנסוע למקסיקו. המלון האמריקני פשוט נשאר בלי ההזמנה, המסעדה בלי הסועדים, חברת התעופה בלי הנוסעים והקזינו בלי המהמרים.
זה כסף אמריקני שאבד בגלל מלחמה שנועדה לכאורה להכניס כסף לאמריקה.
והנה הדבר שאמריקנים רבים עדיין אינם מבינים: מי באמת משלם את המכס
זה אולי החלק החשוב ביותר בכל הוויכוח.
כאשר טראמפ אומר לקהל שלו ״אני מטיל מכס על קנדה״, המשפט נשמע כאילו ארצות הברית שולחת חשבון לממשלת קנדה והיא נאלצת לפתוח את הארנק.
זה פשוט אינו עובד כך.
המכס נגבה כאשר הסחורה נכנסת לארצות הברית, ומי שמעביר אותו לרשויות האמריקניות הוא בראש ובראשונה היבואן האמריקני. אם חברה אמריקנית מייבאת מוצר קנדי שעליו מוטל מכס של 50%, היא זו שמתמודדת עם העלות החדשה.
מכאן מתחיל מאבק על השאלה מי יספוג אותה. היבואן יכול לדרוש מהספק הקנדי להוריד מחיר. היצרן הקנדי יכול לוותר על חלק מהרווח. הקמעונאי האמריקני יכול לספוג חלק מהעלות. אבל כאשר המספרים גדולים מספיק, חלק מהמחיר מתגלגל לאורך השרשרת ובסופו של דבר מגיע גם לצרכן.
לכן נכון לומר שהמכס מעניש את קנדה — הוא מקשה על היצואנים שלה, פוגע בכושר התחרות שלהם ועלול לגרום לאובדן הזמנות ומקומות עבודה. אבל לא נכון לומר שקנדה פשוט ״משלמת את המכס״. חלק מהחשבון משולם בתוך ארצות הברית עצמה.
וכשהמכס הוא 50%, החשבון כבר מפחיד
קחו מפעל אמריקני שקונה רכיב קנדי, חברת בנייה המשתמשת בעץ או במתכת מקנדה, רשת שמייבאת מזון או יצרנית מכוניות שתלויה בחלקים המיוצרים באונטריו. אם העלות עולה, לעסק יש רק כמה אפשרויות: לספוג את ההפסד, לדרוש הנחה מהספק, למצוא ספק אחר או להעלות מחירים.
ובסוף השרשרת עומד האמריקני בקופה.
זו אינה תיאוריה. הפדרל ריזרב כבר מצא שמכסים קודמים התגלגלו בחלקם למחירי מוצרי הצריכה. כלכלנים חלוקים בשאלה איזה חלק מהנטל נופל בכל מקרה על היצרן הזר, היבואן, הקמעונאי והצרכן, אבל כמעט איש אינו טוען שהעלות פשוט נשארת מחוץ לארצות הברית.
לכן מכס הוא גם סוג של מס עקיף על צריכה מיובאת. וככל ששיעורו גבוה יותר וככל שקשה יותר למצוא למוצר תחליף מקומי, כך גדל הסיכוי שהאמריקני ירגיש אותו.
והעיתוי מבחינת טראמפ גרוע במיוחד
אמריקה נכנסת למחצית השנייה של 2026 כאשר יוקר המחיה שוב נמצא במרכז סדר היום. האינפלציה השנתית עדיין גבוהה מהיעד של הפדרל ריזרב, מחירי המזון ממשיכים להטריד משפחות ומחירי האנרגיה נמצאים תחת לחץ נוסף בעקבות המשבר במזרח התיכון.
זה בדיוק הנושא שבו טראמפ הבטיח לבוחריו שינוי. הוא חזר לבית הלבן לאחר שקמפיין הבחירות שלו תקף ללא הרף את יוקר המחיה של תקופת ביידן והבטיח להוריד מחירים.
עכשיו מגיעה שנת בחירות האמצע, ובנובמבר יעמוד כל בית הנבחרים וחלק מהסנאט לבחירת הציבור.
והבוחר אינו חייב להבין בכלכלה בינלאומית. הוא אינו צריך לדעת מהו הסכם הסחר הצפון־אמריקני או כיצד מחושב רכיב מקומי במכונית. הוא יודע כמה שילם בסופרמרקט, כמה עלה למלא את מכל הדלק וכמה עולה המכונית שהוא רוצה לקנות.
הבעיה כבר ניכרת פוליטית. יוקר המחיה הפך לנקודת חולשה של הממשל, ואפילו חלק ממצביעי טראמפ מביעים תסכול מכך שהמחירים אינם יורדים כפי שציפו. עבור הרפובליקנים המתמודדים בנובמבר, מכס חדש שמוסיף לחץ למחירים הוא כבר לא רק כלי במשא ומתן עם קנדה. הוא עלול להפוך לבעיה בקלפי.
ובחדרי הישיבות באמריקה מתחילים להזיע
יש עוד כוח שפועל על הבית הלבן ושאינו מופיע בדרך כלל בציוצים ובהצהרות: האינטרס הכלכלי האמריקני.
יצרניות רכב, קמעונאים, יבואנים, חברות בנייה, יצרנים המשתמשים בחומרי גלם קנדיים, חברות תעופה, מלונות ועסקי תיירות אינם צריכים לאהוב את קרני כדי לפחד ממלחמת סחר עם קנדה. הם צריכים רק לפתוח את המאזן.
תעשיית הרכב היא הדוגמה המובהקת. ארצות הברית, קנדה ומקסיקו אינן מפעילות למעשה שלוש תעשיות רכב עצמאיות. במשך עשרות שנים נבנתה מערכת ייצור צפון־אמריקנית שבה חלקים ומכלולים חוצים גבולות שוב ושוב לפני שמכונית מוגמרת יוצאת מהמפעל.
ממשל טראמפ רוצה להגדיל את שיעור הרכיבים המיוצרים בארצות הברית. על הנייר זה נשמע כמו דרך פשוטה ליצור עוד מקומות עבודה אמריקניים. בפועל יצרניות הרכב בדטרויט מזהירות ששינויים מסוימים בכללי הסחר עלולים להוסיף להן מיליארדי דולרים בעלויות מדי שנה ולפגוע בתחרותיות שלהן מול יצרנים זרים.
ג׳נרל מוטורס כבר מעריכה עלויות של מיליארדים כתוצאה ממכסים, וגם פורד סופגת פגיעה משמעותית. לכן חלק מהחברות שאמורות לכאורה להיות המרוויחות הגדולות ממדיניות ״אמריקה תחילה״ הן גם אלה שמבקשות מוושינגטון לא ללכת רחוק מדי.
טראמפ מגלה שהמלחמה שלו מתנהלת בשתי חזיתות
מולו עומד קרני מבחוץ, אבל מאחוריו עומדים אינטרסים אמריקניים מבפנים.
הקנדים מאיימים בתגובה. עסקים אמריקניים חוששים מעלויות. תעשיית הרכב לוחצת. תיירנים מאבדים לקוחות. האינפלציה אינה נעלמת. מחירי האנרגיה מאיימים להוסיף עוד לחץ. ובאופק בחירות האמצע.
בתוך המציאות הזאת צריך לקרוא את החלטת טראמפ לדחות בשלושה ימים את המכסים של 50%.
אין כרגע בסיס לקבוע שהלחץ הפנימי הוא שגרם לו למצמץ. ייתכן שהושגה במשא ומתן התקדמות ממשית המצדיקה את הדחייה. ייתכן שטראמפ מאמין שהוא קרוב להשגת ויתורים משמעותיים מקרני. אבל באותה מידה שגוי לתאר את האירוע כקנדה שמתחננת וטראמפ שמחליט אם לרחם עליה.
גם וושינגטון רצתה הסכם לפני הדדליין.
יש לה סיבות טובות מאוד לכך.
ומה בעצם רוצה טראמפ מקרני?
מאחורי הדרמה עומד משא ומתן רחב בהרבה מהמכסים החדשים. הצדדים מתווכחים על מכוניות, פלדה, אלומיניום, עץ, מוצרי חלב ואלכוהול ועל השאלה איזה חלק ממכונית צריך להיות מיוצר בארצות הברית כדי לזכות בהקלות.
אפילו פרויקט צינור הנפט קיסטון XL חזר לשיח. טראמפ רואה בו דרך להעמיק את חיבור האנרגיה בין המדינות בתנאים הנוחים לארצות הברית.
בתחום הרכב נבחנות נוסחאות להפחתת המכס האמריקני על כלי רכב קנדיים בתמורה להגדלת התכולה האמריקנית. מבחינת קרני, לעומת זאת, יש חשיבות לשמירת העיקרון של תעשייה צפון־אמריקנית משולבת ולא למערכת שבה וושינגטון יכולה בכל רגע לשנות את הכללים באופן חד־צדדי.
זו הסיבה שהקרב הנוכחי הוא למעשה מאבק על השאלה כיצד ייראו היחסים הכלכליים בין המדינות בעשור הבא.
טראמפ מצטיין בטקטיקה. השאלה היא מה קורה לאסטרטגיה
קשה להתווכח עם העובדה שטראמפ יודע לייצר לחץ. הוא מאיים בגדול, מציב דדליין, מטלטל את השווקים ומכריח ממשלות להגיע לשולחן. לעיתים קרובות הוא מצליח בדרך הזאת להשיג ויתורים שלא היו ניתנים לו במשא ומתן שגרתי.
אבל כאן מתגלה שוב הפער האפשרי בין ניצחון טקטי לתוצאה אסטרטגית.
טראמפ רוצה יותר ייצור בארצות הברית, אבל חלק מהמכסים מייקרים את חומרי הגלם והרכיבים של היצרן האמריקני. הוא רוצה להעניש את קנדה, אבל חלק מהחשבון מגיע לצרכן האמריקני. הוא רוצה שבעלות הברית יוציאו יותר על ביטחון, אבל העצמאות הביטחונית שהוא דורש מהן עלולה להעביר הזמנות מהתעשייה האמריקנית לתעשיות אירופיות וקנדיות.
והחשוב מכול: הוא רוצה להשתמש בתלות של קנדה בארצות הברית כדי להשיג ממנה ויתורים, אבל כל שימוש בתלות הזאת כנשק נותן לקרני עוד סיבה להפחית אותה.
זו אינה תוצאה תיאורטית. קנדה כבר מחזקת את יחסיה עם מקסיקו, פותחת מחדש את הדלת לסין, משתלבת עמוק יותר במערכות הכלכליות והביטחוניות של אירופה, מגדילה את תעשיית הביטחון שלה ומחפשת שווקים חדשים.
כל אחד מהמהלכים האלה בפני עצמו קטן ביחס למערכת היחסים העצומה עם ארצות הברית. יחד הם מתחילים לשרטט כיוון.
קרני משחק לשנים, טראמפ משחק לדדליין הבא
וזה אולי ההבדל המעניין ביותר בין שני המנהיגים בעימות הנוכחי.
טראמפ משחק משחק של כוח מיידי: איום, מכס, דדליין, משא ומתן, ויתור והכרזה על ניצחון. קרני יודע שאין לו סיכוי לנצח את ארצות הברית במשחק כזה ולכן הוא מנסה לשנות בהדרגה את לוח המשחק עצמו.
הוא אינו מנסה לבודד את ארצות הברית — משימה שאינה מציאותית. הוא מנסה לבודד את קנדה מהיכולת של נשיא אמריקני להשתמש שוב ושוב בתלות שלה בו כאיום קיומי.
ויש לכך משמעות שחורגת בהרבה מקנדה. אירופה, מקסיקו, יפן, דרום קוריאה ומדינות אחרות מתבוננות במה שעושה טראמפ ולומדות את אותו שיעור. ככל שהגישה לשוק האמריקני, לנשק אמריקני ולערבויות אמריקניות נתפסת ככלי שניתן להפוך בכל רגע למנוף פוליטי, כך מתחזק התמריץ שלהן לבנות חלופות.
כאן טמון הסיכון האסטרטגי הגדול ביותר במדיניות טראמפ. עוצמתה של אמריקה אינה נובעת רק מגודל כלכלתה או מצבאה. היא נובעת גם מכך שבמשך עשרות שנים מדינות רצו להיות מחוברות אליה, לסחור איתה, לקנות ממנה ולהישען עליה.
אפשר להשתמש בעוצמה הזאת כדי להשיג ויתורים.
אבל אם משתמשים בה יותר מדי כנשק, האחרים מתחילים לחפש דרך להיות פחות פגיעים לה.
הלילה טראמפ דחה את המכסים בשלושה ימים. בהחלט ייתכן שבתום המשא ומתן הוא עוד יציג הישגים ממשיים ויוכל לטעון שהאיום עבד.
אבל קרני כבר השיג משהו אחר: הוא הפך את העימות עם טראמפ לנימוק לאומי להפחתת התלות בארצות הברית, לחיזוק הקשרים עם אירופה ומקסיקו, לגיוון הסחר ולהגדלת העצמאות הביטחונית הקנדית.
ובתוך ארצות הברית מתחיל להתברר הצד השני של החשבון. מכס שנועד להכאיב לקנדי יכול לייקר מכונית בדטרויט, לפגוע במפעל אמריקני, להשאיר חדר ריק בלאס וגאס ולהעלות את החשבון של משפחה אמריקנית.
ובנובמבר אותה משפחה מצביעה.
זה בדיוק המקום שבו הזיגזג הטקטי של טראמפ עלול לפגוש את המחיר האסטרטגי של מדיניותו: הוא משתמש בעוצמתה של אמריקה כדי לגרום לעולם לפחד ממנה — ובאותה שעה מלמד את העולם כיצד להיות פחות תלוי בה.
״עניין מרכזי״ — חדשות, סקופים, פרשנות, תרבות וסיפורים מרתקים מאז 1999.
