ולדימיר פוטין ניצל את פסגת בריקס בניו דלהי ובעיקר את הופעותיו בפני העיתונאים כדי להציג כתב אישום מסודר נגד הדרך שבה מתנהל המערב. לא עוד נאום רוסי שגרתי על אוקראינה, אלא ניסיון לחבר את המלחמה, התרחבות נאט״ו, מצבה הכלכלי של אירופה, משבר ההגירה, התחזקות הימין והמרד האלקטורלי בגרמניה לסיפור אחד: המערב, לטענתו, אינו נופל קורבן למזימה רוסית — הוא משלם על טעויותיו שלו.
התוצאה המדהימה בבחירות בסקסוניה־אנהלט, שבה אלטרנטיבה לגרמניה זינקה למקום הראשון בפער עצום, סיפקה לפוטין את הדוגמה הטרייה ביותר. הוא אמנם הקדים ואמר שאינו רוצה להתערב בענייניה הפנימיים של גרמניה, אבל מיד הסביר כיצד הוא מבין את התוצאה: מה שמתרחש כיום באירופה הוא, לדבריו, תוצאה של ״טעויות מערכתיות״ שעשו האליטות הגלובליסטיות של המערב בפוליטיקה, בביטחון ובכלכלה.
לדבריו, הציבור האירופי מתחיל להבין לאן הובילו אותו מנהיגיו — ולכן מה שקרה בגרמניה איננו תאונה מקומית אלא חלק ממגמה רחבה יותר.
במרכז הניתוח שלו עומדת נאט״ו. פוטין חוזר שוב ושוב לסיום המלחמה הקרה ולתקופה שבה מוסקבה הסכימה לאיחוד גרמניה ונסוגה ממזרח אירופה. באותם ימים אכן ניתנו להנהגה הסובייטית הבטחות פוליטיות מערביות בדבר אי־התקדמות נאט״ו מזרחה, אף שלא נחתמה אמנה גורפת האוסרת על הרחבה עתידית.
מה שקרה אחר כך ידוע: פולין, הונגריה וצ׳כיה הצטרפו לברית, אחריהן מדינות נוספות, ובהמשך גם המדינות הבלטיות שהיו חלק מברית המועצות עצמה. מבחינתן זו היתה הגנה מפני רוסיה. מבחינת מוסקבה, הברית הצבאית שהוקמה מולה פשוט התקדמה מאות קילומטרים מזרחה והתייצבה על גבולותיה.
פוטין טוען שכאשר עלתה האפשרות שאוקראינה תלך באותו כיוון, המערב ידע היטב שהוא נוגע בנקודת הרתיחה הרוסית — ובכל זאת המשיך.
מכאן נגזרת טענתו הגדולה יותר: במשך שנים, לדבריו, המערב דרש לעצמו ביטחון מוחלט אך סירב להכיר בכך שגם לרוסיה יש תפיסת ביטחון ואינטרסים אסטרטגיים. מבחינתו, אי אפשר להציב מערכת צבאית הולכת ומתרחבת סביב מעצמה גרעינית ולצפות ממנה להתייחס לכך כאל עניין מנהלי חסר משמעות.
אבל פוטין אינו מדבר רק על טנקים וטילים. הוא טוען שהכשל האירופי עמוק הרבה יותר.
לדבריו, אירופה פגעה בעצמה כלכלית כשניתקה חלק גדול מקשרי האנרגיה עם רוסיה, החליפה מקורות אנרגיה זולים בחלופות יקרות יותר והעמיסה על התעשייה שלה עלויות הפוגעות בכושר התחרות. במקביל היא הגדילה במהירות את תקציבי הביטחון, מתמודדת עם משברי הגירה וזהות ועם ציבור שחלקו הולך ומאבד אמון במפלגות הממסד.
ואז, לטענת פוטין, מגיע השלב הפוליטי: במקום לשאול מדוע הציבור כועס, מציגים בפניו את רוסיה כאיום המסביר כמעט הכול.
פוטין אומר למעשה לאירופים: אתם מפחידים את אזרחיכם מפנינו, אבל האזרחים מתחילים לשאול שאלות אחרות — על רמת החיים שלהם, על הגירה, על התעשייה, על המלחמה המתמשכת ועל סדרי העדיפויות של ממשלותיהם.
מבחינתו, התוצאה בסקסוניה־אנהלט היא תשובה מהקלפי.
בריקס הוא הצד השני של אותה תפיסת עולם. פוטין מבקש להראות שהניסיון לבודד את רוסיה נכשל משום שהמערב כבר איננו העולם כולו. סין, הודו, ברזיל ומדינות גדולות אחרות אינן מוכנות לקבל אוטומטית סדר בינלאומי שבו וושינגטון ובריסל קובעות את הכללים, מטילות סנקציות ומצפות מהשאר להתיישר.
המסר הרוסי איננו בהכרח שהמערב עומד לקרוס. הוא מתוחכם יותר: העולם נעשה רב־קוטבי, אבל המערב ממשיך להתנהל כאילו הרגע החד־קוטבי שלאחר קריסת ברית המועצות עדיין נמשך.
ופה ראוי לעצור.
אין צורך לקבל את כל הנרטיב של פוטין כדי להבין שחלק מהשאלות שהוא מציב אמיתיות לחלוטין. נאט״ו אכן התרחבה דרמטית מזרחה. אירופה אכן איבדה את האנרגיה הרוסית הזולה שעליה נבנה חלק מן היתרון התעשייתי שלה. מפלגות הממסד אכן נחלשות בחלק ממדינות היבשת. בריקס אכן הולך והופך לזירה משמעותית בעולם שאיננו מוכן עוד לקבל כמובן מאליו הגמוניה מערבית מוחלטת.
ופוטין בוודאי מנצל את כל אלה לצרכיו. כך עושה כל מנהיג מעצמה.
אבל זו בדיוק הנקודה.
הטעות המסוכנת ביותר שהמערב יכול לעשות עכשיו היא לפטור כל דבר שפוטין אומר כ״תעמולה רוסית״ רק משום שפוטין אמר אותו.
לפעמים היריב הוא דווקא האדם שכדאי להקשיב לו היטב, משום שהוא מזהה את נקודות החולשה שאתה מעדיף לא לראות.
פוטין הטיח השבוע במערב דברים קשים. לא את כולם חייבים לקבל. על כמה מהם חובה לחשוב ברצינות — לפני שהקלפי, הכלכלה והמציאות הגיאופוליטית יעשו זאת במקומנו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
