הימים האחרונים הם המסוכנים ביותר מאז שטראמפ שוכנע על ידי מי ששוכנע לצאת למסע הייסורים הזה שכל כולו כישלון שיהדהד לדורות. אין להקל ראש במצב והכי טיפשי לטמון ראש בחול ולהתעסק בפוליטיקה הקטנה או להתמכר לדיווח כזה או אחר של דובר צהל על עוד איזה חיסול מהאוויר של איזה רוכב קטנוע בעזה, בלבנון או בוול כארם.
וזו המציאות בתמציתה: איראן הצליחה לשתק כמעט לחלוטין את מצר הורמוז — ועכשיו החות׳ים מתקדמים לעבר היכולת לעשות דבר דומה בבאב אל־מנדב. המשמעות חורגת מזמן ממחיר הנפט: המחנה האיראני מאיים בעת ובעונה אחת על שתי דלתות ים קריטיות המחברות את המפרץ והאוקיינוס ההודי לים האדום, לסואץ ולאירופה. הסחר העולמי נמצא בסכנה מוחשית מתמיד.
המספר מספר כמעט הכול: ביום ראשון עברו בהורמוז ארבע אוניות סוחר בלבד, לעומת ממוצע של כ־125 ביום לפני המלחמה. עורק שדרכו עבר בשגרה כחמישית מצריכת הנפט העולמית הפך כמעט בן לילה לצוואר בקבוק משותק.
בדיוק בשביל תרחיש כזה הקימה סעודיה את צינור מזרח–מערב, המסוגל להזרים מיליוני חביות ביום משדות הנפט במזרח המדינה אל ינבוע שלחוף הים האדום. הרעיון היה פשוט: איראן חונקת את הורמוז — עוקפים אותה ממערב.
אלא שעכשיו גם יציאת החירום הזאת מסתבכת. החות׳ים פגעו בצינור הסעודי, שחלקים מרכזיים ממנו עלולים להישאר מושבתים במשך שבועות, ובמקביל השתלטו על מוקחה, על האי פרים שבפתח באב אל־מנדב ועל איי חניש. הם אינם צריכים לשלוט פורמלית במצר. די ביכולת לאיים על אוניות, להקפיץ את פרמיות הביטוח ולהבריח חברות ספנות כדי להפוך נתיב ימי מרכזי למסוכן ולא כדאי.
וכאן המלכודת נסגרת. איראן חונקת את הורמוז, החות׳ים מאיימים על באב אל־מנדב, ובאמצע נמצאים הנפט, המכולות, חומרי הגלם, המזון והסחורות שעליהם נשענת הכלכלה העולמית. כל אונייה שנאלצת להקיף את אפריקה פירושה עוד זמן, עוד דלק, עוד ביטוח ועוד כסף — ואת החשבון הזה משלם בסופו של דבר הצרכן.
זה כבר איננו משבר מקומי במזרח התיכון. זהו איום על מערכת הדם של הסחר העולמי.
והעולם מגלה עכשיו את המלכודת באיחור: אפשר לבנות נתיב עוקף להורמוז. הרבה יותר קשה לעקוף בו־זמנית גם את הורמוז וגם את באב אל־מנדב.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
