החות׳ים ביצעו בימים האחרונים מהלך אסטרטגי יוצא דופן: הם התקדמו עד באב אל־מנדב, תפסו נקודות מפתח המאפשרות להם לאיים על אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם — ואז, במקום לסגור אותו, הודיעו כי האוניות יכולות להמשיך לעבור. כולן, לדבריהם, מלבד יעד אחד: סעודיה.
וכאן מתחיל התרגיל.
דווקא ישראל, שבמשך שנים היתה המטרה המוצהרת של התקיפות החות׳יות בים האדום, אינה נכללת בהודעה הנוכחית בין האוניות האסורות במעבר. החות׳ים הכריזו כי השיט בים האדום ובבאב אל־מנדב בטוח לכל החברות והאוניות — למעט כלי שיט סעודיים, שעליהם הכריזו מצור ימי.
זו איננה מחווה לישראל. להפך. זו מלכודת.
החות׳ים אומרים למעשה לירושלים: אנחנו איננו נוגעים כרגע באוניות שלכם. המלחמה הזאת היא בינינו לבין הסעודים. עכשיו נראה אם תבחרו מרצונכם להיכנס אליה.
ובאותו רגע בדיוק מתרחשת בצד השני התפתחות שהופכת את הסיפור למרתק במיוחד: סעודיה, שמצאה את עצמה תחת מתקפות טילים ורחפנים, עם תשתיות נפט שנפגעו ועם איום ממשי על מוצאה לים האדום, מחפשת בדחיפות סיוע מבחוץ. מוחמד בן סלמאן פנה לטראמפ וביקש התערבות צבאית אמריקנית ישירה נגד החות׳ים. טראמפ סירב לפי שעה להכניס את ארצות הברית למלחמה נוספת, אך וושינגטון הסכימה לספק לריאד מודיעין וסיוע בבחירת מטרות.
ובתוך המאמץ הסעודי הזה פורסם בישראל דיווח דרמטי נוסף: בן סלמאן פנה בעקיפין גם לישראל, באמצעות פיקוד המרכז האמריקני, בבקשה לסיוע מודיעיני מול האיום החות׳י. זהו עדיין דיווח שאינו מגובה באישור רשמי פומבי של ריאד או ירושלים, ולכן צריך להתייחס אליו בזהירות — אבל אם הוא נכון, משמעותו האסטרטגית עצומה.
כי לכאורה התשובה הישראלית פשוטה: החות׳ים הם אויב. הם ירו לעבר ישראל, תקפו ספנות הקשורה אליה ופעלו כחלק מהציר האיראני. כל החלשה שלהם משרתת אינטרס ישראלי.
אבל רק לכאורה.
החות׳ים שינו עכשיו את לוח המשחק. הם אינם אומרים: נסגור את באב אל־מנדב. הם אומרים: אנחנו נחליט מי עובר בו.
וזה הבדל עצום.
אחרי שהשתלטו על מוח׳א, על אזור באב אל־מנדב ועל האי מיון השוכן בלב המצר, ובהמשך גם על איי חניש, הם אינם זקוקים אפילו להטבעת אוניות כדי להפגין כוח. עצם היכולת לאיים באופן סלקטיבי על ספנות מעניקה להם מנוף מדיני וכלכלי אדיר.
והקורבן שנבחר הוא בדיוק המדינה שהכי קשה לה עכשיו להתמודד עם איום כזה.
איראן ממשיכה לשבש את השיט בהורמוז. לכן סעודיה נשענת ביתר שאת על צינור מזרח–מערב, המוביל נפט מהמפרץ אל ינבוע שבים האדום ומאפשר לעקוף את הורמוז. אלא שגם הצינור הזה הושבת זמנית בעקבות מתקפת רחפנים שמקורה, לפי הסעודים, בעיראק. וכשהנפט מגיע סוף־סוף לים האדום — מחכים לו מדרום החות׳ים.
כלומר, איראן ובעלות בריתה הצליחו ליצור לסעודיה מעין מלחציים גיאוגרפיים: הורמוז ממזרח, באב אל־מנדב מדרום.
ומכאן נולדת הדילמה הישראלית.
אם ישראל תסייע לסעודיה באופן פעיל — מודיעינית, טכנולוגית או צבאית — החות׳ים יוכלו להציג את ירושלים כצד ישיר במערכה ולהחזיר את ישראל ואת הספנות הקשורה אליה לרשימת המטרות. חשוב גם לזכור שהבטחת החות׳ים ל״שיט בטוח״ היא הצהרה שלהם, לא ערובה: גורמי ספנות אמריקניים עדיין מזהירים מפני הסיכון הנשקף באזור לכלי שיט בעלי זיקה ישראלית.
אם ישראל תימנע מסיוע, היא עשויה להחמיץ הזדמנות אסטרטגית נדירה: סעודיה אינה פונה לישראל מעמדת נוחות אלא מתוך צורך ביטחוני. שיתוף פעולה מוצלח ברגע כזה יכול להיות שווה לישראל הרבה יותר מעוד שנה של מגעים חשאיים על נורמליזציה.
וטראמפ תקוע בדיוק באמצע.
בן סלמאן ביקש ממנו עזרה צבאית. הנשיא האמריקני אינו רוצה לפתוח חזית ישירה נוספת, ולכן וושינגטון מסייעת במודיעין ובמטרות אך נמנעת לפי שעה מתקיפה אמריקנית רחבה. טראמפ רוצה שסעודיה תעמוד בלחץ, רוצה שהנפט יזרום ורוצה למנוע מאיראן הישג אסטרטגי — אבל אינו רוצה לקבל על עצמו עוד מלחמה בתימן.
החות׳ים מבינים זאת היטב.
ולכן ייתכן שהמהלך הנוכחי מתוחכם הרבה יותר מעוד מצור ימי. הם אינם מנסים רק לעצור מכליות. הם מנסים לפרק את האינטרסים המשותפים של יריביהם.
לסעודים הם אומרים: אתם המטרה.
לאמריקנים: אם תתערבו, תיאלצו שוב להילחם בתימן.
ולישראלים: אנחנו לא מכריזים כרגע על האוניות שלכם כמטרה — עכשיו נראה אם תבחרו לעזור לסעודים.
זו הפרשנות האפשרית המתבקשת למהלך, והיא מסבירה מדוע ההכרזה על ״שיט בטוח״ אינה בהכרח בשורה מרגיעה. מי שמסוגל להבטיח מעבר חופשי מסוגל גם לבטל אותו. ומי שמנסה לקבוע איזו אונייה רשאית לעבור במצר בינלאומי כבר אינו רק מיליציה היורה טילים מן ההרים — הוא מנסה להתנהג כמי שמחזיק בשער.
עבור ישראל מסתתר כאן גם פיתוי גדול.
אם סעודיה אכן זקוקה ליכולות ישראליות כדי להגן על עצמה, ירושלים יכולה לדרוש בתמורה הרבה יותר מתודה. שיתוף פעולה ביטחוני מול החות׳ים עשוי לפתוח דלתות שהפוליטיקה לא הצליחה לפתוח במשך שנים. אויב משותף כבר הוליד בעבר בריתות מפתיעות במזרח התיכון; איום משותף עלול עכשיו להאיץ תהליך שאיש לא הצליח להשלים ליד שולחן המשא ומתן.
אבל המחיר עלול להיות חידוש מיידי של החזית החות׳ית נגד ישראל.
וזה בדיוק היופי האכזרי של התרגיל.
אם ישראל עוזרת לסעודיה — היא מסתכנת בהחזרת עצמה למלחמה בים האדום. אם אינה עוזרת — היא משאירה את המדינה הערבית החשובה ביותר באזור להתמודד עם שלוחה איראנית, ומוותרת אולי על הזדמנות היסטורית להתקרבות. אם ארצות הברית נכנסת — טראמפ מקבל עוד מלחמה. אם אינה נכנסת — איראן רואה כיצד בעלת בריתה הקטנה בתימן מאלצת מעצמה עולמית ושתי מעצמות אזוריות לחשב כל צעד מחדש.
החות׳ים לא סגרו את באב אל־מנדב.
בינתיים הם עשו משהו מתוחכם יותר:
הם פתחו אותו — ובחרו למי.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
