שבת, 7 בנובמבר 2026 | פרשנות פוליטית מיוחדת
הביביסטים ילכו אחרי נתניהו גם אם יחזיר את ישראל לגבולות 67’. בשמאל יעדיפו להטביע את הספינה, העיקר שלא להתפשר על מחלוקת שולית כזו או אחרת
זהו אחד מסודות ההישרדות של הימין ואחד ממקורות הכישלון החוזר של יריביו: נאמנות כמעט מוחלטת למנהיג מול התמכרות לצדקנות אידיאולוגית ולהרס עצמי. בגין החזיר את כל סיני למצרים למרות עשרות שנים של הטפה לשלמות הארץ. נתניהו נהנה מנאמנות אישית יוצאת דופן. ואילו איזנקוט, שזכה ב־67 ממליצים, מגלה ששותפיו מסוגלים להכשיל את החלפת השלטון בשל מחלוקות שאפשר לפתור. כך עלול מחנה השינוי להעניק לנתניהו במתנה את מה שלא השיג בקלפי.
מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
הנה אחת התעלומות הגדולות של הפוליטיקה הישראלית: מדוע מחנה פוליטי אחד מסוגל להישאר מאוחד סביב מנהיג גם לאחר שהפר הבטחות, שינה עמדות וביצע מהלכים הסותרים את השקפת העולם שעליה נבחר, בעוד מחנה יריב מסוגל לפרק את עצמו בגלל מחלוקת על סעיף אחד בהסכם קואליציוני?
התשובה נעוצה בשני סוגים שונים של נאמנות.
במחנה הביביסטי התפתחה נאמנות אישית יוצאת דופן לבנימין נתניהו. המנהיג הוא מוקד ההזדהות, והעמדות הפוליטיות מתגמשות בהתאם למעשיו. במחנה המרכז־שמאל מתקיים לעיתים קרובות דפוס הפוך: הרעיון הוא העיקר, המנהיג הוא נציג זמני שלו, וכל סטייה מהקו האידיאולוגי הופכת לעילה למרד.
הראשון עלול להוביל לפולחן אישיות. השני להתאבדות פוליטית סדרתית.
ההבדל מתגלה כעת במלוא עוצמתו. 67 חברי כנסת המליצו לנשיא להטיל על גדי איזנקוט את הרכבת הממשלה, לעומת 46 שהמליצו על נתניהו. אבל בעוד תומכיו הנאמנים של נתניהו מתייצבים סביבו, בעלי הברית האפשריים של איזנקוט מתכתשים על החרדים, המפלגות הערביות, חוק הגיוס וזהות יו”ר הכנסת.
מחנה שהשיג יתרון ברור בהמלצות לנשיא עלול להיכשל בהקמת הממשלה משום שאינו מסוגל להחליט מה חשוב יותר: המטרה המשותפת או צדקתו של כל אחד מהשותפים.
בגין הוכיח: אפשר לשנות מדיניות בלי לאבד את המחנה
הדוגמה ההיסטורית המאלפת ביותר היא מנחם בגין.
במשך עשרות שנים הנהיג בגין את המחנה הלאומי והטיף לתפיסה מדינית נחרצת. תנועת החירות ראתה בשלמות הארץ עיקרון מכונן, ובגין הפך לסמל של עמידה אידיאולוגית בלתי מתפשרת.
ואז הגיע לשלטון.
בשנת 1977 קיבל את פני נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים. בשנת 1979 חתם על הסכם השלום שבמסגרתו התחייבה ישראל לסגת מכל חצי האי סיני ולפנות את היישובים הישראליים. הפינוי הושלם בשנת 1982.
האיש שסימל במשך שנים את הנחישות הלאומית הוביל נסיגה טריטוריאלית עצומה ופינוי יישובים יהודיים.
היו התנגדויות קשות בתוך הימין, אבל בגין הצליח להעביר את ההסכם, לשמור על הנהגתו ולהוביל את המהלך עד להשלמתו.
בגין לא ויתר על כל השקפת עולמו. הוא המשיך להתנגד לנסיגה מיהודה ושומרון. אולם הוא הוכיח שמנהיג בעל סמכות ציבורית עמוקה מסוגל להוביל תפנית היסטורית גם כשהיא מתנגשת בעמדות שעליהן התחנכו תומכיו.
בגין לא ביקש רשות מכל פעיל מפלגה לשנות את ההיסטוריה. הוא הכריע, נטל אחריות וביצע.
נתניהו: כשהנאמנות לאיש גוברת על הנאמנות לעמדה
אצל נתניהו התפתח דפוס נאמנות אישי בעל עוצמה פוליטית מיוחדת.
בנאום בר־אילן בשנת 2009 הביע נכונות עקרונית למדינה פלסטינית מפורזת בתנאים נוקשים, עמדה שעוררה התנגדות בחלקים מן הימין. לאורך השנים שינה את הדגשותיו המדיניות בהתאם לנסיבות.
אצל תומכיו הנאמנים ביותר, סתירות בין הצהרותיו אינן בהכרח מחלישות את ההזדהות עמו. הן מוסברות באמצעות אילוצים, תחבולות מדיניות, שיקולים ביטחוניים או חוכמה אסטרטגית.
ההיגיון מתהפך: במקום לשפוט את המנהיג על פי העיקרון, מפרשים את העיקרון באמצעות המנהיג.
מה שנתפס כבגידה כשיריב פוליטי עושה אותו עשוי להפוך להכרח מדיני כאשר נתניהו מבצע מהלך דומה.
כך נוצרת גמישות המעניקה למנהיג יכולת תמרון והישרדות יוצאת דופן, אך גם סכנה דמוקרטית: כאשר כמעט כל החלטה מקבלת הכשר מכוח זהותו של מקבל ההחלטה, הביקורת הציבורית מאבדת ממשמעותה.
בשמאל המנהיג הוא החשוד המיידי
במחנה המרכז־שמאל פועל לעיתים מנגנון הפוך.
המנהיג אינו מקבל אשראי אוטומטי. להפך, הוא נדרש להוכיח שוב ושוב שאינו עומד לבגוד בעקרונות המחנה.
הסכים לפשרה? נכנע.
פתח במשא ומתן עם יריב אידיאולוגי? מכר את ערכיו.
ויתר על דרישה כדי להשיג הישג משמעותי יותר? הוא חלש, חסר עמוד שדרה או אופורטוניסט.
כך הופכת הרגישות לכל סטייה אידיאולוגית לחוסר יכולת להבחין בין בגידה עקרונית לפשרה פוליטית הכרחית.
הבעיה אינה הוויכוח. הבעיה מתחילה כאשר הזכות להתווכח הופכת לחובה להכשיל.
כאשר כל שותף מחזיק בזכות וטו בלתי כתובה, וכל גמישות נחשבת לחולשה, נוצר מנגנון השמדה עצמית שאינו זקוק לאויב חיצוני. חברי המחנה עושים את העבודה בעצמם, משוכנעים שהם מגינים על ערכיהם.
הם מצילים את העיקרון ומקריבים את האפשרות לממש אותו.
67 ממליצים ומלחמת הכול בכול
המשבר סביב איזנקוט ממחיש את הדפוס הזה היטב.
ליברמן מתנגד לממשלה הנשענת על הימנעות המפלגות הערביות, אך מאותת על נכונות להתגמש בסוגיית גיוס החרדים. יאיר גולן תומך באפשרות להסתייע במפלגות הערביות. בנט ניצב מול המתח שבין דרישתו לשירות לכל לבין האפשרות לשיתוף פעולה עם החרדים. לפיד ושאר השותפים נדרשים להסכים על חלוקת האחריות והתפקידים.
ואיזנקוט, עוד לפני שקיבל את המנדט, כבר מזהיר את שותפיו מפני הכשלת המהלך.
“מי שינסה למסמס ולטרפד את הקמת הממשלה מטעמים אישיים ולא ענייניים – ייזכר בהיסטוריה כמי שלא התעלה לגודל השעה”, הזהיר, והוסיף: “הדבר לא ייסלח לו”.
המחלוקות על הגיוס, זהותה של המדינה ושיתוף המפלגות הערביות אינן בהכרח שוליות. אבל כשהן הופכות לתנאים מוחלטים שאינם מותירים מקום לפשרה, התוצאה עלולה להיות שיתוק.
בלי פשרה לא תקום ממשלה. ובלי ממשלה לא יוכלו השותפים לקדם אפילו חלק מהעקרונות שבשמם הם מסרבים להתפשר.
מנגנון ההשמדה העצמית: הדרך הקצרה מניצחון לכישלון
התהליך מוכר כמעט עד זרא.
תחילה מתגבשת מטרה משותפת. אחר כך מגיע הישג אלקטורלי המעורר תקווה. מיד מתחיל המאבק על הבעלות על ההישג: מי יקבע את סדר היום, מי יקבל איזה תפקיד, מי יכתיב את התנאים ומי ייאלץ לוותר.
כל פשרה של שותף אחד מעוררת חשד אצל האחרים. כל דרישה גוררת דרישת נגד. כל ויתור מצטייר כהשפלה.
עד מהרה נשכחת המטרה המקורית. המשותף נעלם והשונה הופך לעיקר.
פוליטיקה אינה סמינר לפילוסופיה מוסרית. היא אמנות ההכרעה בתנאים שבהם אין הסכמה מוחלטת.
מנהיג המבקש לקבל רק החלטות שכל שותפיו מסכימים להן מראש אינו מנהיג קואליציה. הוא יושב ראש של ועדת דיונים אינסופית.
ומחנה שאינו מסוגל להבחין בין פשרה לכניעה מגלה בסופו של דבר שהמציאות אינה ממתינה לו.
פולחן האישיות מול פולחן הטוהר האידיאולוגי
יש אירוניה עמוקה בשני הדפוסים האלה.
המחנה המעמיד את המנהיג מעל העיקרון מסתכן באובדן יכולתו לבקר את השלטון.
המחנה המעמיד כל עיקרון מעל כל פשרה מסתכן באובדן יכולתו להגיע לשלטון.
באחד, המנהיג מקבל כוח עצום והביקורת נחלשת. באחר, המנהיג מתקשה לקבל החלטה בלי להסתכן במרד פנימי.
דמוקרטיה זקוקה לעקרונות, לביקורת ולמנהיגות המסוגלת להכריע. היא אינה יכולה לתפקד כראוי כשהמנהיג חסין מכל ביקורת, או כאשר כל שותף מסוגל לשתק את המערכת.
ממשלת בנט־לפיד סיפקה שיעור מאלף. שמונה מפלגות, מימין ומשמאל, הצליחו לגשר על פערים שנראו בלתי עבירים ולהקים ממשלה משותפת. אלא שהממשלה התקשתה לעמוד במחלוקות הפנימיות ובלחצים הפוליטיים, איבדה את הרוב והתפרקה כעבור כשנה.
הלקח ברור: לא די בהסכם קואליציוני. נדרשת יכולת להמשיך לשתף פעולה גם כשהמציאות כופה החלטות לא נוחות.
ההבדל בין להיות צודק לבין להיות מסוגל למשול
יש הבדל יסודי בין מטיף למנהיג.
המטיף רשאי להחזיק בעמדה טהורה ולדרוש שהעולם יתאים את עצמו אליה.
המנהיג נדרש להשיג תוצאות בעולם שאינו מסכים איתו.
לעיתים עליו לבחור בין התקדמות חלקית לבין היעדר כל הישג. לעיתים עליו לוותר על דרישה מוצדקת כדי להגשים מטרה משמעותית יותר.
אין בכך חולשה. זו מהותה של אחריות שלטונית.
אפשר להיות צודק בוויכוח על חוק הגיוס ובכל זאת להיכשל בהשגת שינוי כלשהו בגיוס. אפשר לתמוך בשיתוף פוליטי של האזרחים הערבים ובכל זאת להיכשל ביצירת מסגרת שתאפשר אותו. אפשר להתעקש על חלוקת תפקידים הוגנת ולגלות בסוף שנותרת בלי תפקיד ובלי השפעה.
המציאות אינה מחלקת פרסים למי שהפסיד כשהצדק לצדו.
היא מתנהלת בידי מי שמחזיק בכוח.
נתניהו אינו צריך לנצח מחדש. מספיק שיריביו יכשילו את עצמם
זהו ההיבט החמור ביותר של המשבר.
נתניהו אינו צריך לפתור את המחלוקות במחנה השינוי. הוא אינו צריך לשכנע את ליברמן להתפשר עם גולן, את בנט להגיע להסכמות עם החרדים או את לפיד לוותר על דרישה כזאת או אחרת.
כל עוד לא הושבעה ממשלה חלופית, הוא ממשיך לכהן.
וככל שהמשא ומתן יתארך וייכשל, כך תתמשך תקופת המעבר. אם תתפזר הכנסת ותתקיימנה בחירות נוספות, תיפתח מחדש ההתמודדות על השלטון.
המחיר אינו פוליטי בלבד.
ישראל מתמודדת עם איומים ביטחוניים, אתגרים כלכליים, יחסים בינלאומיים מורכבים ומשבר אמון ציבורי. המערכה מול איראן, היחסים עם ארצות הברית, העומס על צה”ל, תקציב המדינה וסוגיית גיוס החרדים מחייבים הכרעות.
שיתוק פוליטי ממושך פוגע ביכולת לתכנן ולבצע מדיניות עקבית, דוחה החלטות ומעמיק את חוסר הוודאות.
במדינה שקיומה קשור בביטחונו ובעתידו של העם היהודי, חולשה אסטרטגית מתמשכת היא עניין חמור בהרבה מעוד הפסד בבחירות.
איזנקוט צריך להנהיג, לא לנהל מועדון ויכוחים
המשימה של איזנקוט אינה רק לחלק תיקים ולהשביע שרים. עליו להפוך אוסף מפלגות בעלות השקפות שונות למסגרת המסוגלת לקבל החלטות.
לשם כך אינו זקוק לפולחן אישיות או לנאמנות עיוורת, אלא לסמכות הנהגה ולהסכמה של שותפיו שיש גבול להתעקשות האישית.
גם ליברמן, בנט, לפיד וגולן חייבים להבחין בין עקרונות יסוד לבין דרישות שניתן לפתור בפשרה. איש מהם אינו יכול לצפות לגמישות מוחלטת מצד האחרים בעודו מציג את עמדותיו שלו כבלתי ניתנות לדיון.
הבעיה העמוקה של מחנה השינוי אינה מחסור באנשים מוכשרים או ברעיונות. היא הנטייה להפוך כל מחלוקת למבחן נאמנות וכל פשרה לחשד בבגידה.
וכאן טמון הפרדוקס האכזרי: דווקא מי שמתנגדים לפולחן המנהיג עלולים להכשיל את המנהיג שלהם עד כדי אובדן האפשרות להגשים את מטרותיהם.
אם איזנקוט ייכשל בגלל המריבות הפנימיות, שותפיו יוכלו להציג אינספור הסברים מדוע צדקו. הם יוכלו להאשים זה את זה, להציג את הקווים האדומים ולהוכיח שלא ויתרו על עקרונותיהם.
אבל דבר אחד לא יוכלו לשנות: הם קיבלו הזדמנות להקים ממשלה ולא הצליחו לנצל אותה.
וזו השאלה האכזרית שההיסטוריה תציג בפניהם: האם רציתם לשנות את המדינה, או רק להוכיח זה לזה שאתם צודקים?
כי בעוד הביביסטים מוכנים ללכת אחרי מנהיגם גם כשהוא משנה את הדרך, יריביו עלולים להמשיך להתווכח על הדרך עד שלא תישאר להם שום אפשרות להגיע ליעד.
הם יישארו עם העקרונות, הנאומים ותחושת הצדק. נתניהו יישאר עם השלטון.
״עניין מרכזי״ – חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
