המצור האמריקני מתחיל לחנוק את איראן מבפנים: טהרן מודה — אין מספיק בנזין למכוניות. אי השקט הפנימי גובר.
אחת ההודאות החריגות והמשמעותיות ביותר שנשמעו מטהרן מאז הידוק המצור הימי: דובר ועדת האנרגיה בפרלמנט האיראני, רזא ספהונד, מאשר כי יבוא הבנזין לאיראן הופסק וכי המדינה מתקשה לספק דלק למספר העצום של כלי הרכב הנעים בכבישיה. מאחורי המשפט הטכני לכאורה מסתתר איום גדול בהרבה על המשטר: מחסור בבנזין עלול להפוך את הלחץ הצבאי והכלכלי האמריקני למשבר יומיומי שכל אזרח איראני ירגיש בתחנת הדלק.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
המצור הימי האמריקני על איראן מתחיל לפגוע באחת הנקודות הרגישות ביותר של המשטר בטהרן — מיכל הדלק של האזרח האיראני. רזא ספהונד, דובר ועדת האנרגיה של הפרלמנט האיראני, הודה כי בעקבות המצור הופסק למעשה יבוא הבנזין למדינה וכי איראן מתקשה עתה לספק את צריכת הדלק העצומה של צי הרכב שלה.
הדברים נאמרו בראיון לסוכנות הידיעות האיראנית אילנ״א, והם משמעותיים במיוחד מפני שאין מדובר בהערכה של גורמי מודיעין מערביים או בתעמולה אמריקנית אלא באמירה מפורשת של גורם בכיר בוועדה הפרלמנטרית המפקחת על משק האנרגיה האיראני.
״כעת, לנוכח המצור הימי שעמו אנו מתמודדים, יבוא הבנזין הופסק״, אמר ספהונד. הוא הוסיף כי בהתחשב במספר כלי הרכב באיראן, המדינה מתקשה לספק את הביקוש וכי כל החלטה בנושא חייבת להביא בחשבון לא רק את הייצור והצריכה אלא גם את יכולתם הכלכלית של האזרחים ואת ההשלכות החברתיות והכלכליות.
והמילים האחרונות הן אולי החשובות ביותר. בטהרן יודעים היטב שבנזין אינו עוד מוצר צריכה. הוא חומר נפץ פוליטי.
איראן היא מעצמת נפט, ולכן העובדה שהיא מתקשה לספק בנזין לאזרחיה נשמעת במבט ראשון כמעט אבסורדית. אבל נפט גולמי ובנזין אינם אותו מוצר. אפשר להחזיק מאגרי נפט עצומים ועדיין לסבול ממחסור בדלק מזוקק אם יכולת הזיקוק אינה מספיקה לצריכה המקומית ואם אי אפשר להשלים את החסר באמצעות יבוא.
הבעיה הזאת קדמה למצור. כבר בחודש מאי הזהיר ספהונד כי איראן מייצרת כ־105 מיליון ליטר בנזין ביום בעוד שהצריכה מגיעה לכ־135 מיליון ליטר. כלומר, לדבריו, היה קיים כבר אז פער של כ־30 מיליון ליטר ביום. חלק מכושר הייצור נפגע במהלך המלחמה, ואיראן הסתמכה על יבוא כדי לסגור לפחות חלק מהפער.
עכשיו גם שסתום הביטחון הזה הולך ונסגר.
גורמים בענף מוצרי הנפט האיראני הזהירו בשבועות האחרונים כי המחסור היומי נותר בהיקפים של עשרות מיליוני ליטרים וכי נתיבי היבוא החלופיים איבדו חלק גדול מיכולתם. בענף האנרגיה הבינלאומי מעריכים כי צריכת הבנזין באיראן עולה על הייצור המקומי כבר כמה שנים וכי התלות ביבוא הפכה לבעיה מבנית, לא לאירוע זמני.
המשמעות היא שהמצור האמריקני אינו צריך למנוע מאיראן לייצר את טיפת הבנזין האחרונה כדי להיות אפקטיבי. די בכך שהוא מונע ממנה להשלים את הפער שבין מה שהיא מייצרת לבין מה שאזרחיה צורכים.
וזו בדיוק הנקודה שבה האסטרטגיה האמריקנית מתחילה לקבל משמעות חדשה.
ארצות הברית מנסה להפוך את יתרונה הימי ללחץ כלכלי מצטבר. שר האוצר האמריקני סקוט בסנט כבר הזהיר שהשלב הבא בלחץ על איראן יהיה מחסור בבנזין. עכשיו, כאשר בכיר בפרלמנט האיראני עצמו אומר שהיבוא נעצר, האיום האמריקני מקבל אישור חלקי דווקא מתוך טהרן.
וושינגטון אף הבהירה בסוף השבוע כי מבחינתה היא מסוגלת להחזיק במצור למשך זמן רב מאוד. התנועה הימית במצר הורמוז הצטמצמה דרמטית, ובימים האחרונים עברו בו רק ספינות מעטות ביחס להיקפים שלפני המלחמה. במקביל איראן עצמה ממשיכה להשתמש במצר כקלף אסטרטגי, מאיימת על ספינות ודורשת למעשה הכרה בשליטתה על המעבר כתנאי להסדרה.
כך נוצר מצב כמעט פרדוקסלי: איראן משתמשת בהורמוז כדי לחנוק את יריביה — אבל החבל כרוך גם סביב צווארה שלה.
הים הוא עורק החיים של הכלכלה האיראנית. אפשר לנסות להכניס סחורות דרך טורקיה, עיראק, פקיסטן, ארמניה ומרכז אסיה, אבל הובלה יבשתית אינה יכולה להחליף בקלות אוניות ומכליות. בכיר בלשכת המסחר האיראנית המחיש לאחרונה את גודל הבעיה כאשר העריך כי כדי להחליף מטען של אונייה אחת בלבד נדרשות כ־2,500 משאיות.
כאשר מדובר בדלק, חומרי גלם ומיליוני טונות של סחורות, החשבון הופך כמעט בלתי אפשרי.
המלכודת של המשטר: להעלות מחיר או לתת לתורים להתארך
לטהרן עומדות עכשיו כמה אפשרויות, ואף אחת מהן אינה טובה.
האפשרות הראשונה היא קיצוב. המדינה יכולה לצמצם את כמות הבנזין המסובסד שכל נהג רשאי לרכוש ולהגביל צריכה. המשמעות תהיה תורים, שוק שחור, הברחות וכעס ציבורי.
האפשרות השנייה היא העלאת מחירים. כלכלית יש בכך היגיון: הבנזין המסובסד מעודד צריכה גבוהה, מכביד על התקציב והופך הברחת דלק למדינות שכנות לעסק משתלם. פוליטית, לעומת זאת, זהו מהלך מסוכן ביותר.
האיראנים זוכרים היטב את נובמבר 2019. העלאה פתאומית במחירי הדלק הציתה אז מחאות רחבות ברחבי המדינה, שהפכו במהירות מהתנגדות כלכלית להתקוממות נגד השלטון. מאות בני אדם נהרגו בדיכוי, לפי הערכות בינלאומיות, והמשטר למד מאז להתייחס למחיר הבנזין כאל עניין של ביטחון לאומי.
ספהונד עצמו הזהיר בעבר מפורשות מפני חזרה על אירועי 2019 וטען שמחירי הדלק אינם יכולים להיות מנותקים מהכנסות הציבור.
האפשרות השלישית היא להשאיר את המחיר נמוך ולממן את הפער מתקציב המדינה. אלא שגם כאן יש מלכודת: אם איראן תצליח בכל זאת להשיג בנזין מבחוץ במחירים גבוהים ובנתיבים יקרים ומסוכנים, הממשלה תיאלץ לשלם את ההפרש. ספהונד הזהיר בעצמו שהדבר יגדיל את הוצאות הממשלה ואת הגירעון.
כלומר, המצור מכניס את טהרן למשולש בלתי אפשרי: מחסור, התייקרות או העמקת הגירעון.
והמשבר מגיע בשעה שבה הכלכלה האיראנית כבר סובלת מאינפלציה חריפה, שחיקת המטבע, פגיעה בסחר, נזקי מלחמה, סנקציות וקשיים הולכים וגוברים ביבוא.
מדוע בנזין מסוכן למשטר יותר מטילים
טיל שפוגע במתקן צבאי יכול לעורר באיראן התלכדות סביב הדגל. תור של שלוש שעות בתחנת דלק פועל אחרת לגמרי.
הוא פוגש את האזרח בדרך לעבודה. הוא פוגע בנהג המונית, בשליח, במשאית שמובילה מזון, במשפחה שרוצה להגיע לבית החולים ובבעל העסק שצריך להעביר סחורה. מהר מאוד המחסור בדלק מתגלגל למחירי התחבורה, המזון והשירותים.
וכאן נמצא אולי ההימור האמריקני הגדול ביותר: להעביר את המלחמה מהבסיסים, הנמלים ומפקדות משמרות המהפכה אל חיי היומיום של עשרות מיליוני איראנים — בלי צורך להפציץ אותם.
אבל זו גם אסטרטגיה מסוכנת. לחץ כלכלי קיצוני אינו מבטיח שהציבור יפנה את זעמו דווקא נגד המשטר. טהרן תנסה להציג כל תור בתחנת דלק כתוצאה של ״המצור האמריקני״ ולהפוך את המצוקה לכלי לגיוס לאומני נגד ארצות הברית וישראל.
לכן המאבק אינו רק על דלק. הוא גם מאבק על האשמה.
הורמוז הופך מיתרון איראני לחרב פיפיות
איראן רואה במצר הורמוז את אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר. חלק עצום מסחר האנרגיה העולמי עובר באזור, והיכולת לאיים על השיט מעניקה לטהרן כוח הרבה מעבר לגודל כלכלתה.
אלא שככל שהעימות נמשך מתברר כי הנשק הזה פוגע גם במי שמפעיל אותו.
הפגיעה בתנועת האוניות מקפיצה את מחירי האנרגיה בעולם ומכאיבה גם לאמריקנים. מחירי הבנזין בארצות הברית גבוהים כעת בכ־29 אחוז לעומת התקופה המקבילה אשתקד, וטראמפ כבר נאלץ להסביר לציבור האמריקני שהמחיר בתחנות הוא חלק ממחיר העימות עם המשטר האיראני.
זה מעניק לטהרן מנוף לחץ אמיתי על הבית הלבן.
מצד שני, לארצות הברית יש יכולת כלכלית, לוגיסטית ופיננסית גדולה לאין שיעור מזו של איראן לספוג עימות ממושך. אם האיראני הממוצע מתחיל להתקשות להשיג בנזין בעוד המשטר מתקשה לייבא אותו, שעון הלחץ הפנימי בטהרן מתקתק מהר יותר.
וזו עשויה להיות הסיבה שההודאה של ספהונד חשובה הרבה יותר מעוד הצהרה לוחמנית של גנרל איראני.
עכשיו מתחיל המבחן האמיתי
הסימן החשוב הבא אינו עוד נאום מטהרן או איום מוושינגטון. צריך לעקוב אחרי תחנות הדלק באיראן.
אם יתחילו להופיע מגבלות רכישה נרחבות, תורים ממושכים, צמצום מכסות, שוק שחור או עלייה משמעותית במחיר — יהיה זה סימן שהמצור עבר משלב של לחץ אסטרטגי לשלב של משבר אזרחי.
אם במקביל ייפגעו הובלת הסחורות והתחבורה הציבורית, ההשפעה תתפשט במהירות אל מחירי המזון, התעשייה והמסחר. משם הדרך למחאה חברתית עלולה להיות קצרה.
מצד שני, אם טהרן תצליח לפתוח נתיבי אספקה חלופיים, להגדיל זמנית את הזיקוק, להפחית צריכה ולשחרר מלאים, היא עשויה לקנות לעצמה זמן — וזמן הוא כרגע אחד הנכסים החשובים ביותר במשא ומתן מול טראמפ.
לכן המשפט הקצר שאמר דובר ועדת האנרגיה האיראנית עשוי להתברר כאחת ההתפתחויות החשובות במאבק כולו: המצור כבר אינו רק איום אמריקני על הנייר. בטהרן מודים שהוא מתחיל לפגוע בדלק שמניע את איראן.
ומשטרים יכולים לחיות זמן רב תחת סנקציות, איומים ואפילו הפצצות. הרבה יותר קשה להם כאשר מיליוני אזרחים מתחילים לשאול בבוקר שאלה פשוטה בהרבה:
איפה יש בנזין?
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
