הנשיא טראמפ ממשיך לקשקש עצמו לדעת בציוצים מופרכים שכבר נכנסו להיסטוריה כבלופים מגזרי המציאות המגוחכים בהיסטוריה. איש מזמן כבר לא לוקח אותו ברצינות ועדיין הוא מרכז בידו כוח גדול המצטיין באופציה היחידה שעוד נותרה לו: להזיק.
לכן, כשהוא אומר היום שמצר הורמוז פתוח, מאיים בסנקציות הקשות אי פעם ומציג את ארצות הברית כמי שמחזירה את חופש השיט למפרץ אפשר רק לפרוץ בצחוק המביע רחמנות על הבנדאפיסט שמזמן אפילו לא מצחיק איש.
כי המציאות בים נראית אחרת לגמרי: התנועה המסחרית צנחה בכ־90%, פחות מ־20 אוניות סחורות עברו במצר בסוף השבוע, איראן מפרסמת רשימות שחורות, מאיימת במעצר ובהחרמת כלי שיט ובמקביל מאפשרת למכליות נבחרות לעבור. מאחורי המנגנון הזה עומד הכוח הצבאי האיראני ובראשו משמרות המהפכה. ארצות הברית מחזיקה באזור כוח אש עצום, אבל לפי שעה מי שמכתיב את רמת הסיכון ומכריע בפועל אם בעלי אוניות יעזו לעבור הם האיראנים.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
הפער בין הצהרותיו של דונלד טראמפ לבין המתרחש בפועל במצר הורמוז הופך לסיפור המרכזי של המשבר עם איראן. רק לפני ימים אחדים התעקש נשיא ארצות הברית שהמצר פתוח, בעוד טהרן טענה שהוא עדיין סגור. עכשיו מתברר שהוויכוח הזה כמעט סמנטי. הורמוז אינו פתוח במובן שבו היה פתוח לפני המלחמה, אבל גם אינו חסום לחלוטין. איראן מנסה לכונן בו מציאות שלישית: מעבר סלקטיבי הנתון בפועל לאיום הצבאי שלה.
הנתונים מדברים בעד עצמם. במהלך סוף השבוע עברו במצר פחות מ־20 אוניות סחורות. בשבת נרשמו 13 מעברים וביום ראשון ארבעה בלבד. התנועה באזור נמוכה בכ־90% מן הרמות שלפני העימות. נכון שחלק מהאוניות מכבות את משדרי הזיהוי שלהן ולכן אי אפשר לספור כל כלי שיט, אבל שום תרגיל סטטיסטי אינו יכול להסתיר את התמונה: אחד מעורקי הסחר החשובים בעולם מתנהל כיום בשבריר מהפעילות הרגילה שלו.
איראן מצדה אינה מסתפקת באיומים כלליים. גוף איראני חדש לניהול המעבר במצר פרסם רשימה של כלי שיט המוגדרים כמפרי הכללים שקבעה טהרן. אונייה שלא תציית עלולה להיקנס, להיעצר ואפילו להיות מוחרמת. גם אונייה שתעביר מטען לכלי שיט הנמצא ברשימה השחורה עלולה להיכנס אליה בעצמה, ובעלי מטענים מתבקשים לבדוק את הרשימה האיראנית לפני שהם שולחים את הסחורה שלהם למפרץ.
לאיראן אין ריבונות בלעדית על מצר הורמוז ואין לה סמכות בינלאומית להמציא לבדה חוקי שיט חדשים. אבל זו בדיוק הנקודה: טהרן אינה זקוקה להכרה משפטית אם חברות הספנות מתחילות להתנהג כאילו צריך להתחשב בהוראותיה.
הכוח שמעניק משמעות אמיתית לאיומים האלה הוא משמרות המהפכה. מבחינת קברניט של מכלית, חברת ספנות או מבטח בלונדון, השאלה אינה מי מחזיק בטיעון המשפטי הטוב יותר אלא מי מסוגל לפגוע באונייה, לעצור אותה או להפוך את ההפלגה למסוכנת ויקרה. מאז תחילת יולי דווחו עשרות תקריות ופגיעות בכלי שיט באזור, ומבטחי סיכוני מלחמה כבר המליצו בתקופות מסוימות לחברות ספנות להימנע מהמעבר.
ואז מגיעה ההוכחה המעניינת ביותר לכך שאין כאן סגירה רגילה. איראן מאפשרת למכליות הנושאות נפט עיראקי לעבור. כלומר, היא אינה רק אומרת ״אף אחד לא עובר״. היא מנסה ליצור מצב שבו יש מי שעובר ויש מי שאינו עובר.
זו התפתחות אסטרטגית משמעותית הרבה יותר מסגירת המצר לכמה ימים. סגירה מוחלטת פוגעת גם באיראן ובמדינות המקיימות איתה קשרים. מעבר סלקטיבי מאפשר לטהרן לנסות להפוך את הורמוז לכלי מדיני: לתת מעבר למי שהיא רוצה, להקשות על אחרים ולגרום לעולם כולו לשאול מראש מה תהיה תגובתה.
וזה אולי הנשק האיראני האפקטיבי ביותר שהתברר במלחמה הזאת. לא הטיל אלא מחיר הסיכון. איראן אינה צריכה להטביע מכלית כדי להשאיר אותה מחוץ למפרץ. די בכך שבעל האונייה יחשוש, שחברת הביטוח תעלה את הפרמיה, שהצוות יסרב להיכנס לאזור או שהלקוח יעדיף למצוא ספק אחר.
משחתת אמריקנית יכולה ללוות מכלית. היא אינה יכולה להכריח חברת ביטוח לבטח אותה במחיר של יום רגיל. נושאת מטוסים יכולה להפגין כוח. היא אינה יכולה להכריח בעל אונייה פרטית להכניס נכס בשווי עשרות מיליוני דולרים לאזור שבו הוא חושש שייפגע או יוחרם.
כאן בדיוק מתנגשת המציאות עם הרטוריקה של טראמפ. הנשיא האמריקני יכול להכריז שהורמוז פתוח, אבל כל עוד בעלי האוניות אינם מתנהגים כאילו הוא פתוח, ההכרזה אינה מספיקה. במבחן החשוב באמת לא קובע מה נאמר בבית הלבן אלא כמה אוניות עוברות במצר למחרת בבוקר.
טראמפ מנסה עכשיו לשנות את המאזן באמצעות נשק אחר: כסף. שר האוצר האמריקני סקוט בסנט הודיע שוושינגטון עומדת להפעיל את מה שהוא מכנה הסנקציות הקשות ביותר שהוטלו אי פעם על איראן. המטרה אינה רק לחנוק את מקורות ההכנסה של המשטר אלא להרתיע גם מדינות וחברות שממשיכות לעשות עסקים עם טהרן.
אלא שגם לאיראנים יש תשובה כלכלית. טהרן מאיימת שאם המערכה הכלכלית נגדה תוחרף היא עלולה לעצור לחלוטין את יצוא הנפט מן המפרץ. כך נוצר מאזן הרתעה יוצא דופן: וושינגטון אומרת לעולם שמי שיסחור עם איראן עלול לשלם מחיר; איראן מאותתת שמי שישתתף בחניקתה אינו יכול להניח שהאנרגיה מהמפרץ תמשיך לזרום ללא הפרעה.
המלכודת של טראמפ ברורה. ככל שהסנקציות יכאיבו יותר לאיראן, כך יגדל התמריץ של טהרן להשתמש בנכס האסטרטגי החזק ביותר שבידיה. אם התוצאה תהיה שוב עלייה חדה במחירי הנפט, הדלק וההובלה, חלק מן הנזק עלול לחזור כבומרנג דווקא לארצות הברית ולבעלות בריתה באמצעות אינפלציה ועליית יוקר המחיה.
ובתוך ההתנגשות הזאת מתרחש עכשיו משהו שאסור להחמיץ: מאחורי הקלעים חוזרת הדיפלומטיה. ראש צבא פקיסטן, פילדמרשל עאסים מוניר, מגיע לטהרן במסגרת הניסיון הפקיסטני להחזיר את איראן וארצות הברית לשולחן המשא ומתן. פקיסטן כבר הפכה בחודשים האחרונים לצינור מרכזי להעברת הצעות בין הצדדים, ובשלבים קודמים אף עמדה במרכז הניסיונות לגבש נוסחה לסיום המלחמה, להסרת חלק מן הסנקציות ולהסדרת המעבר בהורמוז.
הגעתו של מוניר דווקא עכשיו אינה מקרית. היא מגיעה בשעה שבה האמריקנים מאיימים להחריף דרמטית את הלחץ הכלכלי והאיראנים מוכיחים שהם מסוגלים להכאיב לכלכלה העולמית. שני הצדדים מעלים אפוא את מחיר אי־ההסכמה רגע לפני שמנסים לברר אם עדיין ניתן להגיע להסכמה.
יום לאחר מכן צפוי להגיע לטהרן גם שר החוץ העומאני בדר אל־בוסעידי להמשך השיחות על הורמוז. לעומאן מעמד מיוחד משום שהיא שוכנת בצדו האחר של המצר ושימשה במשך שנים מתווכת בין איראן למערב. עומאן כבר הציעה מודל של ניהול אזורי של המצר ותשלומי מעבר וולונטריים, בניגוד לשאיפה האיראנית לשמר בידיה שליטה רחבה יותר על התנועה ולגבות תשלום עבור המעבר.
בתוך יומיים מגיעים אפוא לטהרן שני מתווכים מרכזיים. פקיסטן מנסה להחזיר את טראמפ והאיראנים למשא ומתן, ועומאן מנסה לפתור את אחת הסוגיות שהפכו למכשול מרכזי בכל הסדר: מי מנהל בפועל את התנועה בהורמוז ומה יקבלו האיראנים בתמורה להחזרת השיט לשגרה.
גם טהרן שולחת מסר כפול. מצד אחד היא מקשיחה את מנגנון המעבר ומאיימת בהחרמת אוניות. מצד שני היא אינה סוגרת את הדלת לדיפלומטיה. מבחינתה אין כאן בהכרח סתירה. ככל שהעולם משתכנע שלא ניתן להחזיר את הורמוז לשגרה ללא הסכמה איראנית, כך מתחזקת עמדת המיקוח שלה בשולחן המשא ומתן.
וזה כנראה היעד האמיתי. איראן אינה יכולה להתחרות בארצות הברית במספר נושאות המטוסים, המטוסים והטילים. היא גם אינה צריכה. היא צריכה להחזיק בנקודת לחץ אחת שהעולם אינו מסוגל להתעלם ממנה. הורמוז מספק לה בדיוק את זה.
לפני המלחמה עבר דרך המצר בערך חמישית מהנפט והגז הטבעי הנוזלי הנסחרים בעולם. כל שיבוש ממושך שם מתגלגל במהירות למחירי האנרגיה, לביטוח ימי, להובלה, לטיסות ולמחירי מוצרים. המחיר אינו משולם רק בוושינגטון ובטהרן. הוא מגיע לאסיה, לאירופה וגם לישראל.
לכן המבחן האמיתי של טראמפ אינו כמה חריף יהיה הנאום הבא שלו או כמה סנקציות נוספות יופיעו ברשימה האמריקנית. המבחן הוא האם מאות בעלי אוניות פרטיים וחברות הביטוח שלהם יאמינו שארצות הברית מסוגלת להבטיח להם מעבר בטוח.
כל עוד התנועה בהורמוז נמוכה בכ־90%, התשובה של השוק ברורה למדי.
טראמפ יכול לומר שהמצר פתוח. משמרות המהפכה אינם זקוקים למסיבת עיתונאים כדי להשיב לו. די להם בכך שהאוניות אינן עוברות.
והקרב על הורמוז יוכרע בסופו של דבר לא לפי מי שמדבר חזק יותר, אלא לפי השאלה שקברניט של מכלית ענקית שואל את עצמו כשהוא מתקרב לפתח המצר: מי באמת יכול לאפשר לי לעבור — ומי יכול למנוע ממני להגיע לצד השני.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
