בייג׳ינג מסרבת להיכנע לדרישת ממשל טראמפ להצטרף למצור הכלכלי על איראן, מבהירה כי תמשיך לקיים קשרי מסחר חוקיים עם טהרן ומאיימת להגן על חברות סיניות שייפגעו מסנקציות אמריקניות. במקביל אימצו מדינות בריקס פה אחד הצהרה המתנגדת לצעדי כפייה כלכליים חד־צדדיים. המשמעות דרמטית: הניסיון האמריקני לחנוק את איראן הופך בהדרגה ממערכה נגד טהרן למבחן כוח בין וושינגטון לבייג׳ינג — ובין הדולר לבין עולם שמסרב יותר ויותר לקבל את זכותה של ארצות הברית לקבוע עם מי מותר לסחור.
מאת רמי יצהר Rami Yitzhar
העמדה הסינית אינה משתמעת לשתי פנים. לאחר ששר האוצר האמריקני סקוט בסנט קרא לבייג׳ינג להצטרף ללחץ הכלכלי הכבד על איראן, משרד החוץ הסיני דחה את הדרישה והבהיר כי סין מתנגדת לסנקציות חד־צדדיות שאינן נשענות על החלטת מועצת הביטחון של האו״ם.
המסר מבייג׳ינג חד: מבחינתה הסנקציות האמריקניות אינן חוק בינלאומי, ולכן וושינגטון אינה רשאית לחייב את סין לציית להן. שיתוף הפעולה בין סין לאיראן, אומרים בבייג׳ינג, מתנהל במסגרת החוק הבינלאומי, וסין אף מבטיחה להגן על זכויותיה ועל האינטרסים של חברותיה.
זה הרבה מעבר לעוד חילופי הצהרות בין שתי המעצמות.
סין היא צינור החמצן הכלכלי החשוב ביותר של איראן. היא רוכשת את רובו הגדול של הנפט האיראני המיוצא ומאפשרת לטהרן להמשיך להכניס מיליארדי דולרים גם כאשר וושינגטון מנסה לנתק אותה מן המערכת הכלכלית העולמית. כל עוד השוק הסיני פתוח, קשה מאוד להפוך את הסנקציות האמריקניות לחנק מוחלט.
וכאן בדיוק נמצאת הבעיה של טראמפ.
ארצות הברית יכולה להעניש בנקים, חברות ספנות, סוחרי נפט, בתי זיקוק וחברות קש. היא יכולה להקפיא נכסים ולנתק גופים מן המערכת הפיננסית הנשלטת בדולרים. אבל ככל שהסנקציות מתקרבות לחברות ולבנקים סיניים משמעותיים יותר, המחיר עולה: כדי להכאיב באמת לאיראן, וושינגטון עלולה להידרש להכאיב גם לסין — ואז המערכה האיראנית מתחברת ישירות למלחמת הסחר והכוח הגדולה בעולם.
ממשל טראמפ אינו נסוג. שר האוצר בסנט הודיע כי ארצות הברית צפויה להטיל סנקציות על בנק גדול נוסף במסגרת המערכה נגד איראן. הוא נמנע מלחשוף את שם הבנק ואת המדינה שבה הוא פועל, אבל המסר ברור: מי שיאפשר לאיראן לעקוף את המצור עלול למצוא את עצמו על הכוונת האמריקנית.
אלא שבייג׳ינג כבר מאותתת שהאיום הזה אינו מרתיע אותה כפי שמקווים בוושינגטון.
ארצות הברית כבר הטילה סנקציות על חברות סיניות והונג־קונגיות שהואשמו בסיוע למסחר בנפט איראני. סין הגיבה בתקיפות ואף הפעילה מנגנונים משפטיים שנועדו לחסום בתחומה את השפעתן של סנקציות אמריקניות מסוימות. מבחינת בייג׳ינג, ארצות הברית אינה יכולה להפוך את חוקיה הפנימיים לחוק של העולם.
ההתנגשות הזאת מקבלת עכשיו גיבוי רחב בהרבה. מדינות בריקס אימצו פה אחד הצהרה המזהירה מפני צעדי סחר וכפייה כלכלית חד־צדדיים. זהו הישג מדיני חשוב לטהרן דווקא בשעה שארצות הברית מנסה להדק את טבעת הסנקציות סביבה.
בריקס איננו ברית צבאית ואפילו לא גוש פוליטי אחיד. הודו אינה סין, איחוד האמירויות היא שותפה מרכזית של ארצות הברית, וברזיל ואינדונזיה מנהלות מדיניות עצמאית. דווקא משום כך ההתנגדות המשותפת לכפייה כלכלית חד־צדדית צריכה להטריד את וושינגטון.
איראן אינה זקוקה לכך שכל מדינות בריקס יהפכו לבעלות בריתה. די מבחינתה שהן יסרבו לקבל את העיקרון שלפיו החלטה בוושינגטון מחייבת אוטומטית את העולם.
וזו הנקודה שבה סיפור הסנקציות הופך לסיפור גדול בהרבה מאיראן.
הכוח האדיר של הסנקציות האמריקניות נבע במשך עשרות שנים לא רק מעוצמתה של הכלכלה האמריקנית, אלא ממעמדו של הדולר, מהשליטה האמריקנית בצמתים מרכזיים של המערכת הפיננסית ומהפחד של בנקים וחברות לאבד גישה לשוק האמריקני. לכן גם מדינות שהתנגדו למדיניות וושינגטון נאלצו פעמים רבות לציית לה.
אבל סין היא יריב מסוג אחר. מדובר בכלכלה השנייה בגודלה בעולם, ביבואנית אנרגיה עצומה, במעצמת סחר המחזיקה מערכות תשלום משלה ובמדינה שכבר שנים פועלת לצמצום תלותה בדולר ובמערכת הפיננסית המערבית.
איראן הפכה בעל כורחה למעבדת הניסוי של התהליך הזה.
מערכת הסחר בין איראן לסין כבר למדה לפעול באמצעות מתווכים, חברות שאינן חשופות באותה מידה לארצות הברית, מסלולי תשלום חלופיים ומנגנונים שנועדו להרחיק עסקאות מן המערכת הבנקאית הרגילה. ככל שוושינגטון מהדקת את הסנקציות, כך גובר התמריץ לבנות דרכים חדשות לעקוף אותן.
זהו הפרדוקס הגדול של נשק הסנקציות: ככל שמשתמשים בו יותר, כך מעניקים ליריבים סיבה חזקה יותר להמציא עולם שבו הנשק הזה יעיל פחות.
אין פירוש הדבר שהסנקציות אינן מכאיבות. הן מקשות על המסחר האיראני, מייקרות עסקאות, מצמצמות השקעות ומאלצות את טהרן להעניק הנחות ולבנות מערכות עקיפה מסובכות. גם סין אינה מעוניינת לסכן ללא גבול את קשריה הכלכליים העצומים עם ארצות הברית רק כדי להציל את איראן.
אבל בין ״הסנקציות מכאיבות״ לבין ״הסנקציות יחנקו את איראן״ יש מרחק גדול.
והמרחק הזה נקרא סין.
מכאן גם הדילמה של טראמפ. אם יירתע מהטלת סנקציות כבדות על גופים סיניים מרכזיים, יתברר שהאיום האמריקני מוגבל כאשר מולו ניצבת מעצמה גדולה באמת. אם ילך עד הסוף, הוא עלול לפתוח חזית כלכלית חדשה עם בייג׳ינג דווקא כשהעולם מתמודד עם מלחמות, מחירי אנרגיה גבוהים וטלטלה במסחר הבינלאומי.
טהרן מבינה היטב את המשוואה. מבחינת האיראנים, אין צורך להביס את ארצות הברית כלכלית. צריך רק למנוע ממנה להשיג בידוד מוחלט. כל מכלית שמגיעה ללקוח, כל עסקה שמבוצעת מחוץ לדולר וכל מדינה שמסרבת לאכוף את הסנקציות האמריקניות מחלישות מעט את טבעת החנק.
ולכן ההתפתחות האחרונה חשובה הרבה יותר מעוד הצהרה של משרד החוץ הסיני.
זהו מאבק על השאלה מי קובע את חוקי הכלכלה העולמית.
טראמפ מבקש לומר למדינות העולם: מי שסוחר עם איראן מסתכן בניתוק מאמריקה.
סין משיבה: אמריקה אינה מחוקקת עבור העולם.
ואיראן, שנמצאת באמצע ומנסה לשרוד, מגלה שלפעמים הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מעצמת־על אחת היא להסתתר בצלה של מעצמת־על אחרת.
טראמפ יכול להטיל עוד סנקציות, להוסיף בנקים לרשימות שחורות ולרדוף מכליות וחברות ברחבי העולם. אבל כל עוד סין מסרבת לסגור את הדלת בפני איראן, לתוכנית החנק שלו יש חור עצום.
והחור הזה הוא בגודל של סין.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
