הסקר האמין בישראל שנעשה לאורך השנים מידי דבוע. מימון אימפריית התקשורת של אלי עזור ואשר התפרסם בסוף השבוע האחרון במעריב הוא הרבה יותר מעוד צילום מצב פוליטי.
מפלגתו של גדי איזנקוט מזנקת ל־26 מנדטים בעוד שהליכוד מידרדר ל־20 בלבד. אם המגמה הזאת תימשך, השאלה הגדולה של הבחירות הבאות כבר לא תהיה רק אם בנימין נתניהו יאבד את השלטון, אלא האם האיש שהפך במשך שנים את הליכוד למפלגה התלויה כמעט לחלוטין בו יגרור איתו למטה גם את המפלגה שהיתה הבית הפוליטי המרכזי של הימין הישראלי במשך כמעט חצי מאה.
המספרים מתחילים להיות קשים מדי להתעלמות. איזנקוט כבר אינו רק מועמד שמכרסם בשולי הליכוד או אוסף קולות ממרכז המפה. בסקר מעריב הוא מוביל על הליכוד בפער של שישה מנדטים, 26 מול 20, ובשאלת ההתאמה לראשות הממשלה הוא מוביל על נתניהו 52% מול 38%. אם הנתונים האלה יתייצבו גם בהמשך, ישראל עשויה לעמוד בפני שינוי פוליטי עמוק בהרבה מהחלפת ראש ממשלה.
האפשרות שמתחילה להסתמן היא שהליכוד עלול להיכנס למסלול שבו צעדו לפניו מפלגות שנראו בזמנן בלתי ניתנות להחלפה. מפא״י שלטה במדינה במשך עשרות שנים, התגלגלה למערך ולעבודה, איבדה בהדרגה את מעמדה כמפלגת השלטון הטבעית ולבסוף הפכה לצל של הכוח הפוליטי שהיתה. קדימה עלתה לשלטון בסערה ונעלמה במהירות יוצאת דופן. יש עתיד, שהיתה במשך שנים המפלגה המרכזית של מחנה מתנגדי נתניהו, מאבדת כיום את הבכורה כאשר חלק מהציבור מוצא כתובת אחרת.
מפלגות גדולות אינן בהכרח מתות ביום אחד. בדרך כלל התהליך מתחיל במקום אחר: הן מאבדות את המונופול על המחנה שלהן. אחר כך זולגים המצביעים שבשוליים. לאחר מכן מופיע מועמד אחר הנתפס כמתאים יותר להנהגת המדינה. ורק בשלב מאוחר מתברר שהמותג הגדול עדיין קיים, המטה עדיין פועל והעסקנים עדיין מתווכחים על מקומות ברשימה — אבל הציבור כבר נמצא במקום אחר.
וזו הסכנה האמיתית הנשקפת עכשיו לליכוד.
נתניהו הקדיש שנים לביצור מעמדו כמנהיג שאין לו תחליף. פוליטיקאים שהיו מסוגלים להפוך ליורשים אפשריים עזבו, נדחקו, נחלשו או הבינו שהדרך לשרוד במפלגה עוברת בנאמנות למנהיג ולא בבניית מרכז כוח עצמאי. מבחינת נתניהו זו היתה אסטרטגיית הישרדות פוליטית אפקטיבית להפליא. מבחינת הליכוד היא עלולה להתברר כאסון היסטורי.
כי מפלגה גדולה יכולה לשרוד מנהיג שנחלש. קשה הרבה יותר לשרוד כאשר אין בתוכה יורש שהציבור כבר מסוגל לדמיין כראש ממשלה.
וזה בדיוק החלל שאליו נכנס איזנקוט. הוא אינו מבקש ממצביע ליכוד מתון להפוך לאיש שמאל. הוא מציע לו כתובת ביטחונית וממלכתית שמאפשרת מעבר בלי תחושה של החלפת זהות פוליטית. במקביל, מימין לליכוד נמצאים בן גביר, סמוטריץ׳ וכוחות נוספים המנסים למשוך את המצביעים החושבים שנתניהו דווקא אינו תקיף מספיק.
כך עלול הליכוד למצוא את עצמו נלחץ משני צדדיו: מצביעי מרכז־ימין יכולים לעבור לאיזנקוט, ומצביעים אידיאולוגיים יותר יכולים לזלוג ימינה. מה שנותר באמצע הוא גרעין התמיכה האישי בנתניהו.
אבל מאחורי המספרים נמצא כתב האישום הפוליטי שמנסחים כיום מתנגדיו של נתניהו, והוא חריף בהרבה מן השאלה מי יקבל עוד שניים או שלושה מנדטים.
נתניהו פישל בענק. החל ממחדל ה-7 באוקטובר שהוא אחראי לו במאת האחוזים, המשך ההתמשכות המיותרת של המלחמה בעזה ובלבנון שלא לצורך ותוך הפיכת אזרחי ישראל ויהודי העולם למוקצים מחמת מיאוס, המשך בפיתויו של טראמפ לבטל את הסכם הגרעין ב-202015 ולצאת להרפתקה הארורה הפעם, המשך דרך בידוד ישראל, אובדן אפשרי של בנות הברית המרכזיות ובראשן ארה״ב, המשך בכישלון הקולוסאלי להפיל את השלטון באיראן, לחסל את חיזבאללה ואת חמאס ולייצר אימפריה ישראלית מזרח תיכונית.
בפועל קרה ההיפך. נתניהו הפך את טורקיה לאויבת, את סעודיה לסרבנית הצטרפות להסכמי אברהם, את אירופה למתנערת ומתנכרת ואת האויב הנורא איראן לחזקה אי פעם.
הביביסטים שעברו תהליך מתמשך של שטיפת מוח והנדסת תודעה עדיין דבקים בחלקם בתעמולת הכזה היומיומית אבל עמוק בפנים הם מבינים שביבי הפך אסון לישראל ועליו להעלם מהזירה
השאלה הפוליטית היא האם התחושה הזאת מתחילה כעת לחלחל גם אל מעבר למתנגדי נתניהו הקבועים ולתוך ציבור שהצביע במשך שנים לליכוד. אם התשובה חיובית, המספר 20 בסקר מעריב מקבל משמעות אחרת לחלוטין. הוא אינו עוד חודש חלש של הליכוד אלא אולי סימן ראשון לכך שחלק מבוחריו מתחילים להפריד בין נאמנותם למחנה הלאומי לבין נאמנותם לנתניהו.
זו הבחנה קריטית. במשך שנים הצליח נתניהו לשכנע חלק גדול מבוחריו שהבחירה בו היא למעשה הבחירה בימין, וההתנגדות לו היא התנגדות למחנה כולו. אבל אין חוק טבע הקובע שמצביע ימין חייב להצביע ליכוד, ואין חוק הקובע שמצביע ליכוד חייב להצביע נתניהו.
כאשר נוצרות חלופות משני הצדדים, המפלגה שהיתה פעם מרכז הכובד של המחנה עלולה להתחיל להתרוקן.
ההיסטוריה הישראלית כבר הוכיחה שמפלגת שלטון יכולה להיראות נצחית עד הרגע שבו היא מפסיקה להיות כזאת. מפא״י נראתה במשך שנים כחלק ממבנה המדינה עצמה. העבודה עדיין היתה ב־1992 מפלגה של 44 מנדטים והקימה ממשלה. בתוך פחות משלושה עשורים היא כבר נאבקה על עצם קיומה. איש לא תכנן את ההידרדרות הזאת ביום אחד. הציבור פשוט מצא בהדרגה כתובות אחרות.
גם הליכוד אינו חסין מפני חוקי הכבידה הפוליטיים.
הבעיה הגדולה שלו היא שנתניהו דאג במשך שנים לכך שהשאלה ״מי אחרי ביבי?״ תישאר ללא תשובה משכנעת. בכל פעם שצמח אדם בעל עצמאות, בסיס כוח או פוטנציאל מנהיגותי, המערכת סביב נתניהו ידעה כיצד לצמצם את האיום. כך נבנה מנהיג כמעט בלתי ניתן להחלפה — וכך נבנתה גם מפלגה שעלולה לגלות שאין לה תוכנית ליום שבו הציבור ירצה להחליף אותו.
והיום הזה אינו חייב להגיע באמצעות מרד דרמטי של חברי מרכז הליכוד. הוא יכול להגיע בשקט בקלפי.
זה אולי השינוי הפסיכולוגי החשוב ביותר שמסתתר מתחת לסקרים. מצביע אינו צריך לקום בבוקר ולהכריז שהפך לאויבו של נתניהו. הוא רק צריך להגיע למסקנה שהגיע הזמן למישהו אחר. כאשר מספיק אנשים עושים את המעבר הזה בו־זמנית, מפלגת שלטון מגלה לפתע שהנאמנות שנראתה נצחית היתה מותנית כל הזמן ביכולת שלה לספק הנהגה.
נתניהו יכול להמשיך לשלוט במנגנוני הליכוד, לקבוע שריונים, להרחיק יריבים ולהבטיח לעצמו רשימה נאמנה. אלא שכל אלה אינם שווים הרבה אם הרשימה עצמה מקבלת 20 מנדטים והיריב החדש מקבל 26.
וכאן טמונה האירוניה הגדולה של מפעל ההישרדות הפוליטי של נתניהו.
במשך שנים הוא דאג שלא יצמח בליכוד אדם המסוגל להחליף אותו.
עכשיו הליכוד עלול לגלות שהוא הצליח יותר מדי.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
