הסאגה סביב מדיניות המכסים של טראמפ איננה רק מאבק פוליטי על אמריקה תחילה – היא מראה על דפוס עקבי: ניצול כלים כלכליים לצורכי תדמית, בידול והסחת דעת. כשבוחנים את ההיסטוריה של דונלד טראמפ, קשה שלא לשים לב לשלושה מרכיבים חוזרים ונשנים: קריסה, הפחדה והפקה תקשורתית.
1. טראמפ ואימפריית הפשיטות: ככה מתנהלים עסקיו
טראמפ נוהג להציג את עצמו כאיש עסקים מצליח – אך המספרים מספרים סיפור אחר.
לאורך השנים, חברותיו הגישו שישה תיקי פשיטת רגל, לרוב כתוצאה מהשקעות במלונות, קזינו וגולף שקרסו כלכלית. השיטה הייתה ברורה:
- לקיחת סיכונים עם כספי משקיעים
- מינוף תקשורתי אגרסיבי
- כשהכול מתמוטט – מתנער מהחובות וממשיך הלאה
העיקרון: גם כשזה מתפרק – העיקר שהשם טראמפ ימשיך לזהור.
האם אנחנו רואים חזרה על אותו דפוס – אבל הפעם בקנה מידה של מדינה?
2. המכסים – נשק כלכלי שהופך לא boomerang עולמי
מכס הוא לכאורה כלי לגיטימי: הגנה על תוצרת מקומית, מלחמה בחוסר הוגנות בסחר. אבל כשמוטל באופן גורף, כמו שטראמפ הציע – הוא הופך לכלי הרסני.
- הצרכן האמריקני משלם יותר: על רכב, על בגדים, על מוצרי חשמל
- יצואנים זרים נפגעים – ומגיבים: מקימים מכסים משלהם, מסיטים סחר לסין
- חברות אמריקאיות מאבדות שווקים: בשל חרמות ותגובת נגד גלובלית
ולא מדובר בהשערה. בקדנציה הקודמת של טראמפ, המכסים נגד סין הובילו לירידה חדה ביצוא החקלאי ולמפולת בבורסות. גם אז, מי שנפגע לא היו ה”אליטות” – אלא החקלאים באיווה, והאזרחים בוולמארט.
3. כשכלכלה הופכת לבמה לקמפיין – המחיר כבד
טראמפ הוא אומן של תודעה ציבורית. הוא לא מחוקק – הוא מביים.
הוא לא מהנדס מדיניות – הוא כותב תסריט ריאליטי.
המכסים אינם כלי מאוזן בתוך אסטרטגיה כלכלית – אלא כרזת בחירות מתוזמרת.
וכשכך פועלים – נולדת סכנה:
- השוק מאבד יציבות
- משקיעים בורחים
- בעלי ברית מערערים על נאמנות
- והאמריקני הפשוט נותר לשלם את החשבון
סיכום: הסכנה האמיתית איננה המכסים – אלא הדפוס
כשטראמפ משתמש בכלכלה ככלי תעמולתי – הוא לא מחדש. זה בדיוק מה שעשה בעסקיו:
מינוף, ניפוח, נרטיב – ואז… נפילה.
הפעם, הנפילה עלולה להיות לא של מגדל בטראמפ טאוור – אלא של מערכת הסחר העולמית כולה.
״עניין מרכזי״
