מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
שבת, 7 בנובמבר 2026 |
איזנקוט מקבל את המנדט, אבל מחנה השינוי שוב מחורר לעצמו את הספינה – ונתניהו עלול לקבל את השלטון במתנה
67 חברי כנסת המליצו על איזנקוט, לעומת 46 בלבד על נתניהו, אבל המריבות על החרדים, הערבים וחלוקת התפקידים מאיימות להכשיל את הקמת הממשלה. במקום להתעלות לגודל השעה, מנהיגי המחנה שוב נאבקים על תנאים מוקדמים. נתניהו ממשיך לשלוט ועלול לזכות בקדנציה נוספת שתעמיק את המשבר הלאומי. הפעם המחיר עלול להיות הרבה יותר מהפסד פוליטי: עתידה הביטחוני, הכלכלי והדמוקרטי של ישראל, ואפילו ביטחונו ארוך הטווח של העם היהודי, עומדים על הפרק.
מאת רמי יצהר | ״עניין מרכזי״
גדי איזנקוט צפוי לקבל מחר, יום ראשון, מנשיא המדינה יצחק הרצוג את המנדט להרכבת הממשלה, לאחר שזכה בתמיכת 67 ממליצים לעומת 46 בלבד שהמליצו על בנימין נתניהו. לכאורה, מדובר בניצחון ברור של מחנה השינוי. בפועל, דווקא ברגע שבו נפתחה הדרך להחלפת השלטון, מתגלה מחדש אחת המחלות הכרוניות וההרסניות ביותר של הפוליטיקה הישראלית: חוסר היכולת של מנהיגים בעלי מטרה משותפת להתעלות מעל מחלוקות, יריבויות ואינטרסים אישיים כדי להשיג אותה.
העימותים שהתפרצו ביום שישי מלמדים שהסכנה הגדולה ביותר להקמת ממשלת איזנקוט אינה בהכרח נתניהו, אלא שותפיו האפשריים של איזנקוט עצמו. אביגדור ליברמן מטיל וטו על הסתמכות על המפלגות הערביות, יאיר גולן מתנגד לפסילתן, נפתלי בנט שומר על שתיקה פומבית, החרדים חוזרים לפתע למרכז המשא ומתן, וגם שאלת זהותו של יו”ר הכנסת טרם הוכרעה.
ובינתיים נתניהו יושב בלשכת ראש הממשלה, ממשיך להחזיק במושכות השלטון וצופה ביריביו מתקוטטים על הניצחון שכבר היה בהישג ידם.
האבסורד זועק לשמיים: 67 חברי כנסת מוכנים להמליץ על איזנקוט, אבל אינם מסוגלים להסכים ביניהם כיצד להקים את הממשלה שעליה המליצו.
איזנקוט מאבד סבלנות עוד לפני שקיבל את המנדט
ביום שישי פרסם איזנקוט אזהרה חריגה בחריפותה, שהמחישה את עומק המשבר.
“מי שינסה למסמס ולטרפד את הקמת הממשלה מטעמים אישיים ולא ענייניים – ייזכר בהיסטוריה כמי שלא התעלה לגודל השעה”, הזהיר איזנקוט, והוסיף: “הדבר לא ייסלח לו”.
זו אינה עוד התבטאות פוליטית שגרתית. מדובר באזהרה פומבית של מי שטרם קיבל את המנדט, אך כבר חושש ששותפיו יכשילו את המהלך כולו.
על פי הפרשנות בתקשורת, הדברים כוונו בעיקר לליברמן, שהבהיר כי לא יאפשר הקמת ממשלה הנשענת על הימנעותן של רע”ם והרשימה המשותפת.
“אני מתנגד בתוקף להקמת ממשלה שתישען על הימנעות של הרשימה המשותפת ורע”ם”, הודיע ליברמן.
איזנקוט מבקש להקים במהירות ממשלת חירום שתתבסס תחילה על ארבע מפלגות השינוי המחזיקות יחד 48 מנדטים, ובהמשך לצרף אליה שותפים נוספים. ליברמן מזהיר שהסתמכות על המפלגות הערביות אינה מקובלת עליו.
זהו לב המשבר: למנהיגי המחנה יש רוב להמלצה על ראש ממשלה, אבל עדיין אין להם נוסחה מוסכמת להקמת ממשלה.
המחלה הכרונית: קודם להוכיח שאני צודק, אחר כך להציל את המדינה
הבעיה ההיסטורית של השמאל הישראלי, ובמידה רבה גם של מחנה השינוי הרחב הכולל אנשי מרכז וימין, אינה מחסור במנהיגים, ברעיונות או בתמיכה ציבורית.
הבעיה היא הנטייה להפוך כל מחלוקת, גם כזאת שניתן לפתור בפשרה, למבחן עקרוני שעליו אסור לוותר.
פעם אחר פעם מתקרבים ראשי המחנה להשגת מטרה אסטרטגית משותפת, ואז מתעורר מי שמתעקש על תנאי אחד, מינוי אחד, נוסח אחד או הישג אישי אחד, ומוכן לסכן את המהלך כולו כדי להוכיח שהוא צודק.
הדימוי המתבקש הוא של ספינה הנמצאת במרחק קצר מחוף מבטחים. הנוסעים מסכימים לאן צריך להגיע, אבל אחד מהם מתעקש לקדוח חור בקרקעיתה משום שאינו מרוצה ממיקום ההגה.
המים חודרים, הספינה שוקעת, וכל הנוסעים טובעים יחד איתה.
למחרת מתחיל הוויכוח מי אשם.
זה אינו רק דימוי ספרותי. זהו דפוס פוליטי שכבר גבה מישראל מחירים כבדים.
מלבני ועד גנץ: ההיסטוריה מוכיחה שהמנדט אינו מבטיח את השלטון
בשנת 2008 קיבלה ציפי לבני את המשימה להרכיב ממשלה לאחר שנבחרה לראשות קדימה, אך נכשלה במשא ומתן הקואליציוני, בין היתר בשל דרישות ש”ס. ישראל הלכה לבחירות, שבהן זכתה קדימה ב־28 מנדטים לעומת 27 לליכוד. למרות זאת, נתניהו הצליח להרכיב ממשלה ולבני נותרה באופוזיציה.
בני גנץ נתקל בקושי דומה. בספטמבר 2019 קיבל את המנדט לאחר שנתניהו נכשל בהרכבת הממשלה, אך לא הצליח לגבש קואליציה. במרץ 2020 קיבל שוב את המנדט, הפעם בתמיכת 61 ממליצים. גם הרוב הזה לא התגבש לממשלה שהייתה יכולה להחליף את נתניהו.
גנץ הצטרף לבסוף לממשלת אחדות עם נתניהו, שילם מחיר פוליטי כבד בפירוק כחול לבן, והסכם הרוטציה ביניהם לא מומש.
בשנת 2021 הצליחו יאיר לפיד ונפתלי בנט לעשות את מה שקודמיהם התקשו לבצע. הם הקימו קואליציה חסרת תקדים של שמונה מפלגות, מימין ומשמאל, ובהשתתפות רע”ם. אלא שגם הממשלה הזאת לא הצליחה להתגבר לאורך זמן על הסתירות הפנימיות, איבדה את הרוב בכנסת והתפרקה כעבור כשנה.
נתניהו חזר לשלטון לאחר הבחירות בנובמבר 2022.
עוד קודם לכן, בשנת 1990, נכשל שמעון פרס בניסיון להרכיב ממשלה לאחר פירוק ממשלת האחדות. האירוע שנודע כ”תרגיל המסריח” הוכיח שהיכולת להפיל ממשלה אינה מבטיחה יכולת להקים ממשלה חלופית.
הלקח המצטבר ברור: בפוליטיקה הישראלית אפשר לנצח בבחירות, לזכות במנדט, להשיג רוב ממליצים ואפילו להקים ממשלה, ובכל זאת להפסיד את השלטון בשל חוסר יכולת להגיע להסכמות ולשמור עליהן.
ליברמן מתפשר על הגיוס, אבל מטיל וטו על הערבים
אחת ההתפתחויות המפתיעות ביום שישי הייתה הודעת ליברמן על נכונות להתגמש דווקא בסוגיית גיוס החרדים, שהייתה במשך שנים מאבני היסוד של מאבקיו.
“תפסת מרובה לא תפסת”, כתב ליברמן, והסביר כי הנסיבות הפוליטיות מחייבות גמישות, לרבות בנושא חוק הגיוס.
ההתבטאות עוררה תגובות מיידיות.
יעקב אשר מיהדות התורה בירך על השינוי ואמר: “משמח לגלות את הגמישות של כלל השחקנים הפוליטיים בנושא הגיוס”. עם זאת הבהיר כי כל הצעה תובא להכרעת ההנהגה הרבנית.
מנגד, יועז הנדל תקף בחריפות את הנכונות להתפשר על הגיוס והאשים את ראשי המחנה: “הפכתם את המאבק הצודק והנחוש שלנו לספין פוליטי”.
מבחינת איזנקוט נוצר מצב מורכב במיוחד. ליברמן מסכים לבחון אפשרות של שיתוף פעולה עם החרדים, אבל שולל ממשלה שתישען על המפלגות הערביות.
אלא שגם החשבון הפשוט אינו מספק פתרון. 48 חברי הכנסת של ארבע מפלגות השינוי, בצירוף שבעת חברי הכנסת של יהדות התורה, מגיעים ל־55 בלבד. כדי להקים ממשלת רוב ללא המפלגות הערביות יידרשו שותפים נוספים.
ש”ס, המחזיקה בשישה מנדטים, המליצה בינתיים על נתניהו.
כך הופכת האפשרות להקים ממשלה למשחק מורכב של וטו, פסילות הדדיות ופניות לשותפים שאינם מעוניינים בהכרח באותו סדר יום.
גולן קורא להתקדם, בנט שותק ולפיד ממתין להכרעה
יו”ר הדמוקרטים יאיר גולן ביקש לשדר אופטימיות.
“יש עבודה רצינית שמתקיימת בכל יום כדי להפוך את תוצאות הבחירות לממשלת שינוי”, אמר ביום שישי.
גולן הכיר בקיומם של קשיים, אך הדגיש שיש גם התקדמות ממשית. הוא תומך באפשרות להסתייע במפלגות הערביות, בניגוד לעמדתו הנחרצת של ליברמן.
נפתלי בנט נמנע מתגובה פומבית למהלך ליברמן. עם זאת, מנכ”לית מפלגתו ברוריה נעים ארמן פרסמה התייחסות שממנה השתמע כי אין לפרש את שתיקתו כהסכמה לוויתורים בנושא גיוס החרדים.
במקביל הודיע ליברמן כי הוא מוותר על דרישתו למנות את יאיר לפיד ליו”ר הכנסת, והותיר את ההכרעה בידי איזנקוט, בנט ולפיד.
גם זאת אינה שאלה טקסית בלבד.
החלפת יו”ר הכנסת אמיר אוחנה עשויה להעניק למחנה השינוי יכולת להשפיע על סדר היום הפרלמנטרי ולקדם מהלכי חקיקה עוד בטרם הושלמו כל ההסכמות הקואליציוניות.
אלא שאם גם על זהות יו”ר הכנסת מתקשים השותפים להסכים, אפשר רק לשער את עוצמת המאבקים הצפויים סביב תיקי הביטחון, האוצר, המשפטים והחוץ.
ארבעת התנאים של איזנקוט: מבחן נוסף לאחדות המחנה
איזנקוט הציג ביום שישי ארבעה עקרונות שלדבריו יהיו הבסיס להשתתפות בממשלתו: הכרה בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, קבלת ערכי מגילת העצמאות, חובת שירות לכל במסלולים צבאיים, לאומיים או אזרחיים, והכרה בחמאס כארגון טרור תוך מחויבות לפירוק כוחו הצבאי והשלטוני.
מבחינת איזנקוט אלה תנאי יסוד ממלכתיים.
אלא שחלקם עלולים להקשות דווקא על המפלגות שאת תמיכתן הוא מבקש להשיג. החרדים מתנגדים לחובת שירות רחבה, וחלק מהמפלגות הערביות עשויות להתקשות לקבל את מכלול התנאים בנוסחם הנוכחי.
השאלה אינה רק מי צודק מבחינה עקרונית. השאלה היא האם ניתן לגבש הסכמות מעשיות שיאפשרו להקים ממשלה מבלי שכל אחת מהשותפות תידרש לוותר לחלוטין על זהותה הפוליטית.
ממשלה קואליציונית אינה מועדון של אנשים החושבים אותו דבר. היא הסכם בין מי שמוכנים לפעול יחד למרות חילוקי דעות.
מי שאינו מבין זאת, אינו מבין את משמעותה של הנהגה במשטר פרלמנטרי.
הנשיא כבר מזהה את המלכודת: 67 ממליצים אינם 61 תומכים בממשלה
נשיא המדינה יצחק הרצוג הצביע על הקושי כבר ביום חמישי, עם השלמת סבב ההתייעצויות.
הרצוג הודיע כי ביום ראשון יטיל את המשימה להרכבת הממשלה, אך הבהיר כי הפסילות ההדדיות מעוררות סימני שאלה באשר ליכולת להקים קואליציה יציבה.
הנשיא התחייב לפעול לגישור על הפערים.
ההבחנה בין המלצה לבין תמיכה בהקמת ממשלה היא קריטית. חבר כנסת יכול להמליץ על איזנקוט בפני הנשיא, ובהמשך להצביע נגד הממשלה שאיזנקוט מציע להשביע.
על פי ההליך החוקתי, לרשות מקבל המנדט יעמדו 28 ימים, והנשיא רשאי להאריך את התקופה בעד 14 ימים נוספים. אם הניסיון ייכשל, קיימים מסלולים נוספים להטלת המשימה ולהצגת מועמד הנהנה מתמיכת רוב חברי הכנסת.
אם גם המסלולים הללו ייכשלו, ישראל עלולה להיגרר למערכת בחירות נוספת.
וכל עוד לא תוקם ממשלה חדשה, הממשלה היוצאת תמשיך לכהן.
נתניהו אינו צריך לנצח. מספיק שהיריבים שלו יכשילו את עצמם
זהו אולי ההיבט המתסכל ביותר של המשבר.
נתניהו אינו צריך לשכנע 61 חברי כנסת לתמוך בו כדי להמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. הוא אינו צריך לפתור את הסתירות בין ליברמן לגולן, בין החרדים לתומכי גיוס שוויוני, או בין מי שמוכנים לשתף פעולה עם הערבים לבין מי שפוסלים זאת.
הוא צריך רק להמתין.
ככל שהמשא ומתן יתארך וייכשל, כך תימשך כהונתו. ואם המדינה תיגרר לבחירות נוספות, הוא עשוי לקבל הזדמנות נוספת לחזור לשלטון עם רוב פרלמנטרי חדש.
זהו התסריט שמחנה השינוי חייב למנוע.
ולא משום שהחלפת נתניהו היא מטרה המקודשת יותר מכל עיקרון אחר, אלא משום שאחרי מערכת בחירות שבה נוצר רוב מובהק להמלצה על מועמד חלופי, כישלון בהקמת ממשלה עלול להפוך את הכרעת הבוחרים לחסרת משמעות מעשית.
המחיר עלול להיות לאומי, אסטרטגי ואף קיומי
המשבר הנוכחי מתרחש בשעה שבה ישראל ניצבת בפני צומת היסטורי מסוכן.
המערכה מול איראן והשלכותיה האזוריות, היחסים עם ארצות הברית, ההתמודדות עם האיומים הביטחוניים, העומס הכלכלי, שאלת גיוס החרדים והאמון הציבורי המתערער במוסדות השלטון מחייבים ממשלה המסוגלת לקבל הכרעות ארוכות טווח.
לכל אלה יש גם השלכות ישירות על הכלכלה: השקעות, דירוגי אשראי, תקציב הביטחון, נטל המס והיכולת של המשק לחזור למסלול של יציבות וצמיחה.
ממשלה שאינה קמה אינה יכולה לממש סדר יום חדש. בחירות חוזרות גוזלות משאבים, מאריכות את חוסר הוודאות ודוחות החלטות חיוניות.
אבל הסכנה אינה מסתכמת בכסף או ביציבות הפרלמנטרית.
ישראל אינה מדינה היכולה להרשות לעצמה שיתוק פוליטי מתמשך כאילו הייתה נתונה בסביבה ביטחונית רגועה, ללא אויבים המאיימים על קיומה וללא תלות עמוקה במערכת בריתות בינלאומית.
המשך המשבר, הפילוג הפנימי והיעדר הכרעות אסטרטגיות עלולים להעמיק את חולשתה מול אויביה ולפגוע בכושר ההרתעה שלה.
מכאן גם נובעת האזהרה החמורה יותר: במדינה שקיומה וביטחונה כרוכים בעתידו של העם היהודי כולו, הידרדרות אסטרטגית ממושכת אינה עוד תקלה פוליטית. היא עלולה להתפתח לסיכון היסטורי כבד.
אין פירוש הדבר שכל קדנציה נוספת של נתניהו תוביל בהכרח לחורבן, או שאפשר לקבוע בוודאות את תוצאותיה. אבל מי שמאמין שהמשך מדיניותו מסכן את עתידה של ישראל אינו יכול להתייחס להקמת הממשלה החלופית כאל משחק של כבוד, תפקידים וקווים אדומים שאיש אינו מוכן לבחון מחדש.
המבחן האמיתי של איזנקוט: להפוך רוב מפולג לממשלה מתפקדת
איזנקוט מגיע לרגע ההכרעה עם יתרונות משמעותיים: תמיכה של רוב הממליצים, ניסיון פיקודי וביטחוני ומעמד של מועמד המקובל על מפלגות המייצגות השקפות שונות מאוד.
אבל בפוליטיקה, בניגוד לצבא, אין פקודות מחייבות לשותפים קואליציוניים.
עליו לשכנע, לתווך, להכריע ולבנות מנגנון שיאפשר לשותפיו לחיות עם פשרות גם כאשר איש מהם אינו מקבל את כל מבוקשו.
האתגר הזה מחייב גם את ליברמן, בנט, לפיד וגולן.
לכל אחד מהם יש ציבור בוחרים, מחויבויות אידיאולוגיות וקווים אדומים לגיטימיים. אבל מנהיגות נמדדת גם ביכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין מטרה לאומית לבין הישג מפלגתי, ובין פשרה הכרחית לבין ויתור בלתי נסבל.
איש מהם אינו יכול לדרוש מכל האחרים גמישות בעודו מציג את עמדותיו שלו כבלתי ניתנות לדיון.
ההיסטוריה כבר הוכיחה שאין די בהתנגדות משותפת לממשלה מכהנת כדי להבטיח את החלפתה. נדרשת הסכמה על הדרך, על סדרי העדיפויות ועל היכולת לנהל מדינה גם כאשר מתגלעות מחלוקות.
ביום ראשון צפוי איזנקוט לקבל את המנדט. זה יהיה רגע פוליטי משמעותי, אך לא בהכרח רגע של חילופי שלטון.
כדי להפוך אותו לכזה, מנהיגי מחנה השינוי יצטרכו לעשות את הדבר שקודמיהם נכשלו בו פעם אחר פעם: לוותר על הניצחון הקטן והאישי כדי להשיג את הניצחון הגדול והמשותף.
אם לא יצליחו, הם לא יוכלו להאשים רק את נתניהו. הם יהיו אלה שהעניקו לו הזדמנות נוספת לשלוט, אחרי שהבוחרים כבר פתחו בפניהם את הדלת להחלפתו.
וזה יהיה האבסורד ההיסטורי: מחנה שלם שזכה בהזדמנות לשנות את גורלה של ישראל, אבל העדיף לריב על מקום הישיבה בספינה עד שטבעה.
הפעם, מי שעלולים לשלם את המחיר אינם רק הנוסעים בספינה הפוליטית. זו מדינת ישראל כולה, ועתידו של העם היהודי הקשור בביטחונה ובחוסנה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
