כל מילה היוצאת בימים אלה מטהרן מחושבת, מדודה ומפוקחת בקפידה. איראן מנהלת במקביל מלחמה צבאית ומערכה תודעתית מתוחכמת: בשדה הקרב היא ממשיכה להתחמש ומאיימת בהסלמה, ובזירה המדינית היא עושה מאמץ עצום להציג את עצמה כמי שמבקשת לסיים את המלחמה — ואת דונלד טראמפ כמי שמאיים להמשיך אותה עד כדי השמדת הרפובליקה האסלאמית.
נשיא איראן מסעוד פזשכיאן הביא את המסר הזה לשיאו מעל דוכן עצרת האו״ם בניו יורק. יממה לאחר שטראמפ הציב בפני איראן ברירה קיצונית — הסכם שיאפשר לה להשתקם או אפשרות שארצות הברית ״תשמיד״ את הרפובליקה האסלאמית ותוביל אותה ל״גיהינום״ — השיב פזשכיאן כי ארצו לא תכרע ברך, לא תיכנע לבריונות ולא תפחד מאיומים. עם זאת הוא הקפיד להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה: איראן, אמר, מוכנה לדיאלוג, לדיפלומטיה ולמשא ומתן, אך לא תחת איום בכוח.
פזשכיאן אף סיפר כי שינה והחריף את הנאום שהכין בעקבות דברי טראמפ. הוא הציג תמונות של קורבנות איראנים, תיאר את ארצו כקורבן המלחמה והטיח בארצות הברית כי היא מאשימה את האיראנים בטרור בעוד הם עצמם, לדבריו, קורבנותיו. המסר נבנה בקפידה: אמריקה מאיימת — איראן מציעה לדבר.
והפעם טהרן אינה מסתפקת בסיסמאות. מאחורי נאומו של הנשיא האיראני מונח מתווה מעשי לסיום המלחמה, שכבר נמצא במגעים עם האמריקנים באמצעות מתווכים.
על פי הפרטים שפורסמו, ההצעה האיראנית כוללת הפסקת אש אזורית של עד 60 יום, שבמהלכה אמורות להיפסק התקיפות בזירות השונות, לרבות התקיפות האיראניות נגד מדינות ערב. תקופת השקט אמורה לאפשר משא ומתן על הסדר רחב יותר ולמנוע מצב שבו כל התקדמות דיפלומטית נמחקת מיד בגל נוסף של טילים ותקיפות.
הקלף החשוב ביותר הוא מצר הורמוז. איראן מציעה להחזיר בהדרגה את התנועה הימית במצר, ואף אותתה כי ניתן להתחיל בתהליך בתוך כשבעה ימים. התמורה שהיא דורשת ברורה: ארצות הברית תתחיל להקל את המצור הימי על איראן ולהפחית את הלחץ הצבאי.
במילים פשוטות, טהרן מציעה עסקה: אתם תאפשרו לנו לשוט, לייצא ולסחור — ואנחנו נחזיר בהדרגה לעולם את חופש השיט בהורמוז.
במהלך תקופת הפסקת האש אמורים הצדדים לקבוע לוח זמנים למשא ומתן רחב יותר על המחלוקות שנותרו ביניהם. המגעים כבר מתנהלים בניו יורק באמצעות מתווכים, ובראשם קטאר. בשלב זה הפערים עדיין גדולים והוויכוח המרכזי כמעט קלאסי: מי ימצמץ ראשון.
וושינגטון אינה רוצה להסיר את הלחץ לפני שטהרן תנקוט צעדים ממשיים. איראן, לעומת זאת, אינה מוכנה למסור מראש את קלף הורמוז כל עוד המצור והלחץ הצבאי האמריקני נמשכים. כך נוצר מצב מוזר: שתי המדינות ממשיכות לדבר כאילו המלחמה עלולה להתפוצץ מחדש בכל רגע, ובאותה שעה הן כבר מתמקחות על הדרך לסיימה.
וזו בדיוק הזירה שבה האיראנים משחקים כרגע היטב.
טהרן רוצה שהעולם יראה שתי תמונות זו לצד זו: טראמפ מדבר מעל דוכן האו״ם על השמדת הרפובליקה האסלאמית ועל שליחתה לגיהינום; למחרת פזשכיאן עולה לאותו דוכן ומדבר על דיפלומטיה, משא ומתן, הפסקת אש ופתיחת הורמוז. זו אינה מקריות אלא מלחמה על דעת הקהל העולמית.
אלא שכאן חייבים להפריד בין התמונה שטהרן מוכרת לבין המציאות.
איראן אינה הפייה הטובה בסיפור הזה. המשטר האיראני הוא שהפך במשך שנים את הטילים, תוכנית הגרעין, השלוחים והאיום על נתיבי השיט לכלי מדיניות. גם עכשיו, בשעה שפזשכיאן מדבר בניו יורק על שלום, איראן שבה לייצר טילים בליסטיים במתקנים תת־קרקעיים ומנסה לשקם יכולות שנפגעו במלחמה. במקביל נותר משבר חמור סביב הפיקוח הבינלאומי על תוכנית הגרעין, לאחר שסבא״א התריעה כי אין בידיה גישה ומידע מספיקים על מתקנים וחומרים גרעיניים מרכזיים.
ומעל כל אלה מרחף האיום האיראני המפורש: משמרות המהפכה מזהירים שאם ארצות הברית תחזור לתקיפות, איראן תפעיל יכולות חדשות, תשנה את בנק המטרות ותנהל מערכה ממושכת יותר בזירות נוספות.
וזו השורה התחתונה: איראן היא המרשעת בסיפור הזה, אבל טראמפ ממשיך לעשות טעויות טקטיות ואסטרטגיות שמאפשרות לה שוב ושוב להציג את עצמה בעיני חלקים נרחבים בעולם כפייה הטובה, התמימה ושוחרת השלום.
כשטראמפ מדבר בפומבי על השמדת הרפובליקה האסלאמית ועל שליחתה לגיהינום, הוא מעניק לטהרן בדיוק את התמונה שהיא זקוקה לה. במקום שהעולם ישאל מדוע איראן משקמת את מערך הטילים שלה, מדוע הפיקוח על הגרעין נותר משובש ומדוע משמרות המהפכה מאיימים בנשק וביכולות ״חסרי תקדים״ — הזרקור עובר אל האיומים היוצאים מוושינגטון.
כך נוצר האבסורד הגדול של המערכה: איראן יכולה להמשיך להתחמש ולאיים, ובאותה שעה להצטלם עם יונת שלום. במקום להכריח את טהרן להסביר לעולם את הסתירה הזאת, הרטוריקה המתלהמת של טראמפ מאפשרת לה להסיט את הזרקור ממנו אל וושינגטון. וכך מצליחה המכשפה, פעם אחר פעם, להתחפש לפייה הטובה.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999.
