ההתפתחויות בהורמוז מספקות תמונת מצב זמנית ואבסורדית של אחת המלחמות המיותרות, היקרות וההרסניות של התקופה. אחרי מאות תקיפות, טילים, מל״טים, הרוגים, הרס, סנקציות ומיליארדים שנשרפו, איראן ועומאן יושבות ומנסות להגיע להסדר שיאפשר לאוניות לשוב ולעבור במצר שהיה פתוח לרווחה לפני המלחמה.
ארצות הברית איבדה חלק ניכר מההילה שעליה נבנתה ההרתעה שלה. במשך עשרות שנים נשענה ההרתעה האמריקנית לא רק על נושאות המטוסים, המפציצים והטילים שלה, אלא על ההנחה שכאשר המעצמה הצבאית הגדולה בעולם מחליטה להפעיל את מלוא עוצמתה, היריב מבין בסופו של דבר מי קובע. איראן הוכיחה שוב את מה שווייטנאם, עיראק ואפגניסטן כבר הוכיחו:
ההיסטוריה מלמדת שוב ושוב שחיסולו של מנהיג, אפילו הבכיר והמסוכן ביותר, אינו מבטיח את חיסולה של התופעה שהוא מייצג. בן לאדן, סדאם חוסיין, מועמר קדאפי, נסראללה, סינואר וחמינאי הם מקרים שונים בתכלית, אבל הלקח המשותף מטריד: אפשר להרוג אדם; הרבה יותר קשה להרוג רעיון, דוקטרינה, זהות דתית או לאומית ומערכת שלמה שצמחה סביבם.
וזה חמור במיוחד משום שהבעיה האמריקנית אינה חולשת הצבא. להפך: ארצות הברית מחזיקה במכונת המלחמה המתוחכמת והיקרה בתולדות האנושות. הבעיה היא המבנה שבו המכונה הזאת מופעלת. הנשיא הוא המפקד העליון, והמערכת הצבאית נדרשת לבצע את המדיניות שקובע הדרג האזרחי גם כאשר קיימות הסתייגויות מקצועיות ומתריעים מפני מגבלות הכוח והתוצאות האפשריות.
טראמפ נכנס לעימות מתוך אמונה שאפשר להפעיל עוצמה אדירה, להכות באיראן ולהגיע במהירות לתוצאה הרצויה. אלא שהיכולת להרוס מטרות אינה זהה ליכולת לעצב את היום שאחרי. אחרי חצי שנה, איראן עדיין שם, משמרות המהפכה עדיין שם, הורמוז עדיין קלף איראני והאמריקנים שוב מחפשים מתווכים ונוסחאות יציאה.
המשמעות חורגת מאיראן. אויבים ובעלי ברית כאחד לומדים מן האירוע. אם הצבא החזק בעולם אינו מסוגל להמיר עליונות כמעט מוחלטת באוויר ובים להכרעה אסטרטגית מול איראן, עצם האיום האמריקני העתידי נשחק. ארצות הברית אינה חדלה להיות מעצמת־העל הצבאית החשובה בעולם, אבל הדימוי שלה כשוטר המסוגל להיכנס לזירה, להכתיב סדר ולצאת בתנאיו ספג מכה קשה.
איראן הפסידה באופן אחר, ואולי מסוכן יותר לעתידה. היא יכולה להתפאר בכך שלא נכנעה, שהמשטר שרד ושהצליחה להכאיב לאויביה. אבל היא יוצאת מן המערכה הרוסה ופגיעה יותר, תחת סנקציות קשות ובחשד בינלאומי עמוק מאי פעם.
איראן אמנם שרדה את המלחמה, אבל פתחה לעצמה חזיתות חדשות. מדינות המפרץ חוששות ממנה יותר, חברות ספנות וביטוח מתמחרות אותה כסיכון, ארצות הברית הרחיבה את המלחמה הכלכלית נגדה ומדינות שבעבר ביקשו להתרחק מהעימות נאלצו להתמודד עם תוצאותיו. הישרדות אינה ניצחון כאשר אתה מסיים את המערכה מבודד, פצוע ומוקף ביותר אויבים וחשד מכפי שהיית בתחילתה.
ישראל שילמה מחיר כבד במיוחד משום שהפער בין ההבטחה לבין התוצאה עצום. נתניהו הציג במשך שנים את איראן כאיום הקיומי המרכזי על ישראל. כשהגיעה המלחמה, ישראל השתתפה במערכה שנועדה לשנות את המשוואה מן היסוד. אלא שחצי שנה לאחר מכן קשה להצביע על מטרה אסטרטגית אחת שהושגה במלואה.
השאלה הישראלית האכזרית היא אפוא פשוטה: מה בדיוק קיבלנו תמורת המחיר?
איראן לא נעלמה. המשטר לא הופל. משמרות המהפכה לא פורקו. היכולת האיראנית לאיים על ישראל לא חוסלה. הסוגיה הגרעינית לא נמחקה. ובמקום פתרון נוצרה מלחמה מתמשכת שישראל אינה שולטת לבדה במשך הזמן שלה, באופן סיומה או בהסדר שייווצר לאחריה.
מנגד, המחירים מוחשיים מאוד. המלחמה עלה מאות מילארדים ועוד לא התחלנו לשלם את המחיר, נתניהו הפך את ישראל, שנואה, מבודדת ומוקצית מחמת מיאוס ברמת האזרח הפשוט בכל מקום. הריגת עשרות אלפי אזרחים בעזה בהפצצות בלתי פוסקות שהרסו את מרבית המבנים ברצועה הם מחזה שהעולם מזועזע ממנו ולא יחלים מהמראות בקלות. והבעיה העיקרית: זה לא השיג דבר זולת מיאוס מתגבר ובידוד מסוכן לכל מה שמריח ישראלי ויהודי.
וחמור הרבה מעבר לכל אלה: מחדליו האיומים של נתניהו שגרמו למחדל הראשוני ושלהבו אותו תוך מריחת המלחמה מטעמים הנחשבים בעיני רבים פוליטיים אישיים, יצרו את הברית המסוכנת ביותר מאז הקמת המדינה: הברית הטורקית, סעודית, פקיסטנית שאליה עלולה להצטרף גם מצרים.
גם מדינות המפרץ הפסידו אשליה. במשך שנים הן השקיעו מאות מיליארדים בבניית כלכלות שאמורות להתקיים בעולם החדש: תיירות, תעופה, פיננסים, טכנולוגיה, נדל״ן ומרכזים בינלאומיים. הן רכשו מערכות נשק אמריקניות והסתמכו על נוכחות צבאית אמריקנית כהבטחת ביטחון.
המלחמה המחישה להן שהגיאוגרפיה חזקה מהחזון. סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר וכוויית יכולות לבנות את הערים המתקדמות בעולם, אבל הן אינן יכולות להזיז את איראן ואינן יכולות להזיז את הורמוז. כאשר המצר מסתבך, עורקי החיים של חלק גדול מכלכלותיהן מסתבכים איתו.
והן למדו דבר מטריד עוד יותר: בסיס אמריקני בשטחן אינו רק פוליסת ביטוח. בעת עימות הוא גם עלול להפוך את המדינה המארחת לחלק ממפת המטרות. המדינות האלה שילמו במשך שנים כדי ליהנות מהמטרייה האמריקנית וגילו שבעת מלחמה עצם הברית עם ארצות הברית עלולה להפוך אותן למטרה. לכן דווקא המלחמה שנועדה להמחיש את כוחו של המחנה האמריקני עלולה לדחוף אותן למדיניות זהירה ועצמאית יותר מול וושינגטון וטהרן כאחד.
גם העולם הפסיד. לא מפני שהעולם אוהב את איראן או את ארצות הברית, אלא מפני שהוא משלם על מלחמות כאלה בלי להשתתף בהחלטה לצאת אליהן. מחירי אנרגיה, תעריפי הובלה, ביטוח ימי, אינפלציה, שיבושי אספקה וסיכונים פיננסיים מתגלגלים בסופו של דבר אל משקי הבית והעסקים מאלפי קילומטרים מהמפרץ.
והפגיעה אינה מסתכמת בחשבון הדלק. כאשר עורק שדרכו עובר חלק משמעותי מהאנרגיה העולמית הופך לכלי נשק, מדינות וחברות מתחילות לחפש חלופות: נתיבי שיט אחרים, צינורות, נמלים, מלאים אסטרטגיים ומקורות אנרגיה חלופיים. השינויים האלה עשויים להישאר הרבה אחרי שהמלחמה עצמה תסתיים, אחרי שביבי יעוף והסחר העולמי יחזור לתקנו.
כי המסקנה ברור וחד משמעית: זו המלחמה שכל הצדדים, ללא יוצא מן הכלל, הפסידו בה – בעיקר אנחנו.
״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999. לחיצה על לייק תביא אותך לידיעה הבאה, שכנראה לא תמצא במקום אחר. מומלץ!
